"להיות קולית בפעם הראשונה בחיי"

החיים שלי התחילו בגיל 19. טוב, אני יודעת שזה לא ממש נכון, אבל בגיל 19 התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן ובכך התחלתי את חיי הבוגרים והעצמאיים.

אני עוד זוכרת איך נכנסתי לאוניברסיטה פעם ראשונה, מפוחדת, יודעת שבקרוב אצטרך להסתדר במקום הענק הזה. בימים הראשונים אבי ליווה אותי. אני יודעת שזה נראה מוזר, אך באותה תקופה הייתי חסרת עצמאות ומפוחדת ללא הפסקה.

אבא שלי היה מוביל אותי לכל שיעור ועוזר לי בצילומים ודברים נוספים, שה"אני" של העבר לא היתה מסוגלת להתמודד עימם. כעבור כשבוע, אבא כבר לא היה יכול להמשיך, שהרי הוא עובד, ואני נסעתי במונית לראשונה עם חברה של אחותי. זה הרגיע אותי במקצת, אף כי זכור לי שבפעם הראשונה ירדנו במקום פחות מוגדר וכשהנהג בא לקחת אותי חזרה, לא מצאתי אותו. אני נלחצתי, הוא כעס עלי ודי הרס לי את יומי הראשון לעצמאות.

די מהר למדתי להכיר את הנהג, דוד שמו, ודי הסתדרנו. גם למדתי להכיר את האוניברסיטה, שיחסית לא היתה גדולה, והכי חשוב, הכרתי את האנשים ורכשתי ידידות וידידים. האנשים שלמדו איתי במקצוע (ספרות ומידענות) ובכלל באוניברסיטה, היו מאוד נחמדים ותמיד רצו לעזור.

מגדל השן של האקדמיה

באוניברסיטה הכרתי הרבה ידידות, ואני זוכרת אפילו פעמים שהברזתי משיעור כדי לפגוש חברות. פעם אחת אפילו עישנתי, וזה הספיק לי לכל החיים. אהבתי את ההרגשה שאני "קולית" כזאת. זה קצת מטופש, אני יודעת זאת עכשיו, אבל לאחר מצב חברתי יבש בתיכון, זה היה שינוי מרענן.

אך את החברות הטובות ביותר שלי הכרתי רק בשנה השלישית. בקורס במידענות פגשתי את שרי, ונוצרה ביננו כימיה מיידית. הנכות שלי לא הפריעה לה, ומהר מאוד החלנו להיפגש גם מחוץ למסגרת הלימודים. דרכה הכרתי גם את מיכל, בחורה מקסימה וחברה אמיתית. כעת אנו נפגשת תמיד בסופי שבוע: אני, שרי, מיכל, מיטל ואלינה (מיטל ואלינה הן מהתיכון ואני מבטיחה לפרט עליהן בהזדמנות אחרת).

לא רק לחברה דאגתי, אהבתי מאוד את הלימודים והרגשתי שהם מתאימים לי מאוד. בהתחלה רציתי ללמוד חינוך מיוחד או עבודה סוציאלית, אך לא היו לי התנאים לכך. כעת אני יודעת שהתמזל מזלי. למדתי בדיוק מה שהייתי אמורה ללמוד. יש מן הטוב בעבודה סוציאלית וחינוך מיוחד אך נראה שאלו עבודות תובעניות מידי שלא הייתי עומדת בהן.

בכל מקרה, הלימודים שבחרתי היו מעניינים ומתאימים לי. בעיקר אהבתי ספרות משווה שהיתה מרתקת. אהבתי להיכנס לכל התרבויות השונות ובמיוחד שלמדו היצירות בשפות זרות. הרגשתי שאני ממש חלק מתרבות אחרת.

קורסים שאהבתי במיוחד היו על אגדות הילדים, שירה ספרדית, מחזות ובסמינר מסויים אפילו עשיתי עבודה על אחד מהספרים שאני יותר אוהבת: העמדה של סטפן קינג. אני בהחלט הצלחתי בלימודים. נהניתי והצלחתי.

במעגל העובדים

בתקופה זו החלטתי לשלב עבודה, זה לא הצליח כל-כך... התחלתי בעבודה במחלקת השאלה בן ספרייתית כעוזרת ספרנית. העבודה שם דווקא התאימה לי וחוץ מכמה מדרגות לרדת ולעלות כל יום, הגישה היתה נוחה. היחס כלפי היה מצויין. ממש אין לי תלונות. באשר למשרה, טוב, די רחוקה מלהיות משרת החלומות, אבל יפה. לא היה לי רע, אבל נאלצתי להתפטר, כי שילוב העבודה עם הלימודים היה לי קשה המהצופה.

עדיין רציתי עוד תעסוקה וגם להתחיל לצבור ניסיון, כך שראיתי בחוברת של ארגון הגג של הנכים הודעת דרושים לחיפוש מידענית בהתנדבות. כך פגשתי את אתי אברהמי ונכנסתי לעולם האנשים עם המוגבלויות.

אולי חלקכם צוחק עכשיו, שהרי אני נכה, אבל עד שלא הגעתי לעבוד עם אתי בארגון הגג, העולם הזה היה רחוק ממני. רק אז הבנתי את האפליה והקשיים בהם נתקלים הנכים וכמה אני מעוניינת לסייע כך תוך כדי עבודתי בארגון.

העבודה האחרונה שלי בתואר הראשון היתה הסטאז'. לא הרווחתי כלל כסף, אבל הרגשתי לפחות פעילה. עבדתי בספרייה העירונית בעיר מגורי, אזור. העבודה היתה מאוד נחמדה וחיבבתי את הספרניות שם. לא נתנו לי לעשות עבודות קשות והיה באמת טוב. קראתי הרבה ואף כתבתי באותה תקופה - ניסיתי לפתח את ספרי "מיכל".

בזמן האחרון אני אמנם לא קוראת, אבל קופצת לשם מידי פעם להגיד שלום. זהו, זה בערך מה שעבר עלי בתואר הראשון, זה והכרות עם בן זוגי הראשון, בן, אך עליו כבר אספר פעם הבאה.

לפרק הבא ביומן של נורית
לפרק הקודם ביומן של נורית
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר