דרור, אתה כבר לא תוכל ללכת

אהלן. לפני שאתחיל את הפרק השני, אני חייב לציין שזה מאוד מרגש לקרוא את התגובות. תודה לכולם על כל ההתייחסות והזמן שאתם משקיעים בלקרוא את הסיפור, אנסה להתייחס היום למה שכתבתם ונתקדם עם ההרפתקה שקוראים לה "חיים".

עוד חודש ויומיים אני חוגג את יום ההולדת השני שלי - 14 שנה מאז התאונה. אני לעולם לא אשלים עם מה שקרה, אהבתי את דרור שכונה לעיתים "עיזה" - דרור שהיה מקפץ בין הרים, רוכב על אופנועים וטס על מטוסים עם מבער בתחת.

מה שכן, לומדים לחיות עם העניין, לחזור לשגרה מסוימת, שגורמת לך לקום בבוקר ולשאוף להיות אדם יותר טוב. אין לזה נוסחת קסם, כל אחד פונה לאפיק חיים שרצוי מאוד שיתחבר אליו, אך ההחלטה להמשיך עם החיים היא הכרחית אחרת אין סיכוי לחיות, אין!

אני אשתדל לא לטבוע בים הדיכאון השחור. מדי פעם אגע בזה קצת, כי הרי לחלק גדול מאיתנו בכלל אין מושג מה זה כסא גלגלים, מה זה לראות את כולם מגובה דשא, מה זה להיות יותר מיום אחד בבית חולים, מה זה לשבת על הבאר עם ולראות מישהי שאתה נדלק עליה, אבל בלי שום יכולת פיזית בכלל להגיע אליה...

אז אצטרך מדי פעם לגעת בזה, כדי שאנשים יבינו. אבל הכוונה שלי היא להישאר במקומות היותר שמחים, אלו שסוחפים אותנו מאפס אנרגיה לקום, לצאת ולכבוש כל מטרה שנציב לעצמנו. אבל קודם כל, אני עדיין חייב לכם את הסיפור של מה שקרה לפני 14 שנה.

אקליפטוסים בצד הדרך

שש בבוקר אני מתעורר בבית של החברה בת"א, נוסע לשדה דב, ממריא בתובלות של הקרנף לחצרים. מי היה חושב שזה יהיה הלילה האחרון בחיי שאהיה עם בחורה במצב ההוא, שארגיש את כל גופי, שאוכל לתת פקודה לרגליים והם יזוזו, שאהפוך ממלך עולם לשבר כלי, אבוד באפלה?

יום רגיל לחלוטין, יש תדריך בבוקר בטייסת, אוכלים ארוחת בוקר. אני יוצא לשתי גיחות עם החניכים ובערך בצהריים מגיע טלפון מנבטים, לבוא לטיסות לילה. היה יום שרבי וחם של סוף יוני, אני מארגן את ציוד הטיסה ומחכה עם עוד ארבעה טייסים לרכב שייקח אותנו.

בערך ב-14:30 מגיע הנהג מנבטים עם רכב ישן ומצ'וקמק. אנחנו מסתכלים אחד על השני ולא מאמינים. זה היה אחד מאותם רכבים, בלי חגורות בטיחות, כולו רועד, בלי מזגן ונהג שלא מהטייסת שלנו, מבסיס שאנחנו לא מכירים.

אבל אין ברירה, זה מה ששלחו. אנחנו מעמיסים את הציוד ועולים חמישתנו לרכב. כבר מתחילת הנהיגה היה ברור שהנהג חדש וחסר ניסיון. אנחנו עייפים מאוד ומתחילים לנקר. הדבר האחרון שאני זוכר מהנסיעה זה שיצאנו מבאר שבע ופנינו לכיוון דימונה. אני זוכר אקליפטוסים בצד הכביש.

על מה שקרה אחרי זה, אשלים במהרה מסיפורי החברים, כי אני, למעשה, התעוררתי אחרי 24 שעות, בשיקום בתל השומר. הנהג גם היה עייף מאוד, וממש בקילומטרים האחרונים לפני הבסיס, בכביש רחב ופתוח לחלוטין, הוא נרדם אחרי עיקול קטן. הרכב ירד לשוליים, הנהג התעורר וניסה לחזור בפראות לכביש, אך הרכב הסתחרר והתהפך מספר פעמים, כאשר בסופו של דבר נעצר על שפת תהום.

היה שקט של כמה רגעים ומלא אבק, הנהג נתפס בין ההגה למושבו, טייס אחד שבר את הרגל ושלושה טייסים אחרים הורידו את האבק ויצאו מהרכב בהלם מוחלט, אך ללא שריטה. אני היחידי שניתזתי בגלגול האחרון, ועפתי לשפת תהום על הגב, ושם הוא נשבר.

החבר'ה טוענים שצעקתי, "הרגליים, הגב אני לא מרגיש כלום" ושירד לי המון דם. הכרתי היתה מעורפלת מאוד ומדי פעם נרדמתי והתעוררתי. הידיעה הגיעה איכשהו לבסיס עם נהג משאית שראה את התאונה מהכביש (נהג שאליו עוד אחזור).

הגיעו המון אנשים מהבסיס לראות מה קרה אך זה כבר היה מאוחר מדי, אחת החוליות בגבי,D-12 , התפוצצה, פגעה בחוט השדרה והפכה אותי משותק מהמותניים ומטה. מסוק שהוזנק חילץ אותי, טייס נוסף ואת הנהג לתל השומר, הרופא הבין כבר אז כנראה שאני אחיה אך, אשאר "דפוק" לכל החיים.

12:00 בצהרים ביום שלמחרת.

אני מתחיל להתעורר, כולי כואב, חבוש, תפור, עם מלא צינורות בתוך גופי, לא כל כך מבין איפה אני. מנסה לקום, אך כמו חיה פצועה שרועה וחתוכה לחתיכות, הנלחמת על חייה, נופל חזרה, קוראים מהר לרופא והוא מסביר לי בלשון מאוד חדה וברורה: "דרור, היתה לך אתמול תאונת דרכים ואתה כנראה לעולם לא תוכל ללכת יותר".

לפרק הראשון ביומן של דרור
לפרק הבא ביומן של דרור
לפרקים נוספים ביומנים האישיים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר