סינדי ואני

כשאני רוצה לספר למכרי משהו מצחיק, אני תמיד מספרת כיצד פחדתי מכלבים בילדותי. זה מצחיק כי עכשיו יש לי כלבה, שנמצאת עימי כבר מעל 11 שנים וקוראים לה סינדי.

כולם גם יודעים עד כמה אני מטורפת על הכלבה הזאת. אני מתייחסת אליה כאילו היתה בתי וכל הזמן מנשקת ומחבקת אותה. פחד מכלבים - ממש כבר לא קיים. בפרק זה אני רוצה להראות לכם עד כמה סינדי חשובה לי ועד כמה עזרה לי בהתמודדות עם המחלה.

את סינדי, כפי שציינתי כבר בפרק הראשון, קיבלתי באחת התקופות הכי קשות בחיי. בכיתה י"א. באותה עת היה לי ממש משבר חברתי וגם בלימודים לא הצלחתי. אני זוכרת איך בכיתי כל הזמן ובפעם היחידה בחיי חשבתי על התאבדות.

הרגשתי שאיש לא עוזר לי: הורי היו בשלהם, היועצת חשבה שבדיתי את רוב הסיפורים שלי והאשימה אותי ואחותי היתה שקועה בעולמה. הרגשתי בודדה מתמיד, אבל מי ששינה זאת היה סינדי.

הורי היו אובדי עיצות וניסו לחבר אותי לפסיכולוגים, שלא עזרו כלל, עד שפגשתי את שלומית - עובדת סוציאלית שהבינה אותי וסוף סוף גרמה לי להבין שלא הכל באשמתי ואף שכנעה אותי להתמודד עם פחדי ולקחת כלב.

לדעת להתגבר על הפחד

אני ממש זוכרת איך לקחנו אותה. התכוונו בהתחלה לרכוש כלב כנעני בדרך לירושלים ושמחתי מזה. אבל באותה עת היתה אצלי בת דודה מארה"ב והיא שכנעה אותנו לקחת כלב מאס.או.אס. נסענו לשם וראינו שרוב הגורים כבר נלקחו. נותרו רק שניים: אחד היה ישנוני כזה והשנייה שובבה שכל הזמן שיחקה. התאהבתי בה ממבט ראשון.

היא היתה חמודה והגורה הכי יפה שראיתי בחיי. היא היתה פשוט מושלם. למה אני מדגישה זאת? כי בהתחלה אבא שלי רצה לקחת רק כלב ממין זכר, כמוני, מרגע שראה את הגורה הזאת, התאהב בה. שילמנו עליה ולקחנו אותה איתנו. כל הדרך היא רעדה ונראתה כזו מסכנונת, לא מבינה מה רוצים ממנה. בדרך החלטנו לקרוא לה סינדי וכך היא הצטרפה למשפחה.

אני עדיין זוכרת איך בהתחלה פחדתי ממנה. למרות שהיתה כל כך קטנה, ליבי פעם בכל פעם שהייתי לידה. אחד הדברים שהלחיצו אותי היו ששיניה בדיוק צמחו והיא ניסתה ללעוס כל דבר, כולל את כפות הרגליים שלי.

אני אבל עדיין זוכרת איך נשארתי לבד עם סינדי יום אחד, כשהיא סגורה. היא היתה סגורה באמצעות מחסום והחלטתי לבוא לראות אותה. ברגע שהבחינה בי נתנה זינוק והפילה את המחסום. הייתי בהלם ופחד. טיפסתי על כיסא וחששתי לרדת עד שחברה של אחותי אמרה לי לתת לה גבינה צהובה וכך להחזירה לחדר. זו הפעם הראשונה שנתתי לה אוכל.

לאחר שהתגברתי על הפחדים, ראיתי עד כמה סינדי נפלאה. היא נתנה לי הרבה וראתה אותי פשוט כמו שאני, מעבר למגבלה. ראיתי עד כמה צודק מי שמספר על האהבה ללא תנאי שכלבים מעניקים וזה היה הדדי. סינדי עזרה לי מאוד בהתמודדות עם התקופה הקשה הזאת, וידעתי שלמרות שאין לי כמעט חברות, בבית תמיד תהיה סינדי.

קיוויתי דווקא שאוכל לטפל בא ולצאת איתה לטייל, אך די במהרה ראיתי שזה בעייתי עבורי. סינדי בעברה, שלא כמו הכלבים האחרים, לא אהבה לטייל ותמיד ניסתה למשוך הביתה, למשוך לצד השני ובכך הפילה אותי פעם-פעמיים, כך שטיילתי רק בליווי אבא שלי. קצת מאכזב, אך אני מניחה שהחשיבות האמיתית זה בקשר שנוצר בינינו.

סינדי עזרה לי המון, החל מכך שסייעה לי להתגבר על הבעיות החברתיות באותה שנה ארורה, על ידי כך שנתנה לי אהבה ללא תנאים וגרמה לי להרגיש לראשונה בהרבה-הרבה זמן טוב יותר עם עצמי.

האהבה שלה חיזקה אותי ברגעים קשים. יום אחד, למשל, רציתי ללכת לסרט עם תמי ואורלי (שתי חברות). תמי הסכימה בשמחה, אבל אורלי התחילה להתחמק. לא הבנתי למה, ואז שמעתי אותה אומרת שאני רק אאט אותן ונפספס את הסרט. בכיתי ללא הפסקה, עד שהגעתי הביתה, לקבלת פנים של סינדי המכשכשת בזנבה. חיבקתי אותה ונשקתי לה. הרגשתי עד כמה היא חברה אמיתית.

תקופה נוספת בה עזרה לי סינדי מאוד, היתה בתקופת ניתוחי הגב. הדהים אותי לראות כמה סינדי מבינה תחושות. כל פעם שהבנתי שאני לפני ניתוח נוסף, היא ליקקה אותי ולא עזבה אותי לרגע. זה היה נפלא, הנחמה הכי גדולה שקיבלתי. כך גם כשחזרתי מניתוח, עצבנית ומבואסת. היא היתה שם, אוהבת ומפנקת.

סינדי עזרה לי עוד בפעמים כה רבות: בעיות רפואיות, אהבות נכזבות, ראיונות כושלים, סיום חופשה והכל. תמיד שהיה לי רע, היא היתה שם ואני מרגישה שהיא בת משפחה לכל דבר. היא פשוט הכי נפלאה שיש והכי יקרה לי מכל.

לפרק הבא ביומן של נורית
לפרק הקודם ביומן של נורית
לפרק הראשון ביומן של נורית
ליומנים אישיים נוספים

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר