את צריכה רק עוד ניתוחון

אני מניחה שהדבר הכי רגיש אצלי זה העקמת בגב. זה לא אמור להיות כך, שכן דווקא הגב זה יותר עניין אסתטי מהרגשה רעה (שלמשל נובעת אצלי משינוי לחץ דם קיצוניים) אצלי, אך אולי בגלל שאני מעוניינת כבר להכיר מישהו, ובכל זאת - זה גם גורם לי לאבד את היציבות, אז הנושא הפך רגיש אצלי - ומיוחד על רקע כל הכישלונות בדרך.

את הניתוח הראשון לתיקון העקמת עברתי בגיל 12. בתקופה זו הניתוח היה מאוד קשה וכך גם השיקום, שכן בהתחלה הייתי צריכה לשים גבס ובהמשך הייתי צריכה לחגור חגורה למשך זמן די רב. הניתוח היה מעיק וקשה ושהיתי בבית החולים בערך חודש וחצי. אבל הניתוח הצליח ואני והורי שמחנו. הרגשנו שזה עבר.

ואכן היו לי כמה שנים טובות ויציבות בעניין, עד לערך גיל שבע עשרה, בו העקמת התחילה לחזור בחלק התחתון. ידענו שאין מנוס - צריך לבצע ניתוח נוסף. הופננו לאחד המומחים הגדולים בארץ לאורתופדיה ולתחום העקמת.

אני זוכרת במעורפל שרופא אחר, וכן גם מישהו מארצות הברית, יעצו לנו שאעבור ניתוח קשה במיוחד שיבוצע גם בחלק האחורי של הגוף וגם בקדמי. אנחנו חששנו ואותו מומחה אליו הופננו, המליץ לנו על ניתוח קל יותר ושיטה חדשנית יותר. התלבטנו הרבה ובסוף הוחלט לבצע את הניתוח הקל יותר.

ועוד ניתוח אחד

וכך, בכיתה י"ב ובגיל שבע עשרה, נכנסתי לניתוח גב שני. הניתוח לא היה קשה במיוחד ואף לא הייתי צריכה לשים חגורה הפעם, אך התוצאה לא היתה טובה, ודאי לא כמו שציפינו. בנוסף, התקשתי להזיז את כף רגל שמאל, שכן נראה שפגעו לי באחד העצבים. היינו אובדי עצות והחלטנו להשאיר את המצב ככה. החלטנו, עד שגילינו שהעסק מתחיל להתפרק, והוכנסתי לניתוח שני.

הייתי כבר עייפה ועצובה, אך חשבתי שאולי זה בעצם אות מאלוהים, שכן לא הייתי מרוצה מהתוצאה של הניתוח הקודם. בכל מקרה לאחר אותו ניתוח, נשבעתי לעצמי שלא אסכים שוב לניתוח.

הניתוח השני היה יותר ארוך, וכך גם האישפוז, אבל בהחלט היינו הפעם מרוצים מהתוצאה. הגב נראה טוב ואני הייתי רגועה. כבר דמיינתי לעצמי איך אקנה בגדים חדשים, צמודים יותר, ובכלל, שמחתי שהסיוט מאחורי.

אבל יום אחד הרגשתי כאב קל והורי ראו את אחד הברגים נשלף החוצה. מזועזעת, לא רציתי לדבר על זה, רק אמרתי שוב ושוב שאינני מוכנה לניתוח נוסף. הספיק לי. אבא אמר לי שלאחר שיחה עם הרופא נראה שלא אצטרך לעשות כלום. רגועה ושלווה, הלכתי לישון. לא יודעת מה מצפה לי ביום המחר.

למחרת בבוקר הלכתי ללימודים כרגיל, קצת חוששת. היה דווקא יום נחמד. מאז עברתי למגמה הספרותית, אהבתי הרבה יותר את בית הספר, גם את האנשים וגם הלימודים. כך שהעברתי את היום בצורה נחמדה, כשפתאום ראיתי את אבא שלי נכנס לכיתה. לא הבנתי למה, אך ההרגשה לא היתה טובה.

אבא קרא לי לבוא איתו ובדרך אמר שעלי לעבור ניתוחון. צעקתי, לא רציתי יותר. שניים ברציפות זה לא מספיק? "זה יהיה ניתוח קל", הוא אמר, "רק פעולה קטנה". מיואשת ועייפה מתמיד, נכנסתי שוב לניתוח, ניתוח שהובטח לי שיהיה קל במיוחד, מהיר ויעבור.

זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שהרגשתי שרימו אותי. קצר??? הניתוח ארך בערך עשר שעות, ובסופו הוכרז שעלי להישאר שבועיים בבית החולים. ואם זה לא מספיק, הייתי צריכה לשוב לחגורה.

בכיתי כמו שמזמן לא בכיתי. הרגשתי שהכל כל כך לא הוגן. הכי ייאש שאמרו שהתוצאה בסדר, אך לא יותר. דוגמנית אני כבר לא אהיה, גם ישרה לגמרי לא אהיה. זה היה סיוט - גם התקופה הכי קשה מבחינה בריאותית וגם הצורך להשלים המון חומר ולסיים הבגרויות בבית. היה לי רע, ובכיתי, אבל זה עבר.

אז מה לעשות?

אני עדיין מנסה למצוא פיתרון לעקמת והפיזיותרפיה שאני עוברת אכן סייעה, אך עדיין חסר פיתרון ממשי לעקמת, מלבד ניתוח, וניתוח הוא הדבר שהכי מבלבל אותי... עד כמה כדאי להשקיע ולעשות דברים שישפרו את המראה? האם ניתוח ארוך נוסף (לפחות עשר שעות) כדאי? הרי אין סכנה ממשית מהמצב שלי ולניתוח ארוך וקשה יכולות להיות השלכות רבות, כששיתוק הוא אחד מהם, ואם לא מספיק החשש הטבעי מהניתוח, אז הרופאים לא ממליצים וטוענים שהמצב לא טוב, אך יציב, וניתוח כזה מסובך מידי.

כל זה אולי נכון, אך אז אני מסתכלת על המראה החיצוני שלי והרצון להראות טוב חזק מדי. אז מה לעשות? זה כה מבלבל ומפחיד. אני יודעת שההחלטה הסופית היא שלי, אך איך ניתן להחליט כשהפחד גדול מידי, ועם זאת הרצון לתוצאות טוב חזק לא פחות?

לפרק הבא ביומן של נורית
לפרק הראשון ביומן של נורית
לפרקים נוספים ביומן של נורית



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר