כשהמוח מתחיל להשתגע

קוראים לי שי וינשטין, אני גר בקיבוץ ראש צורים ואני חולה אפילפסיה. כלומר, אני לא ממש "חולה" אפילפסיה - היו לי פעם כמה התקפים, לפני שנים. זה כבר בקושי נחשב. למען האמת אני חולה רק על פי ההגדרה ואני לוקח תרופות עד היום, אבל כבר אין לי התקפים, מה שהופך אותי לחולה אפילפסיה קלאסי.

אני אמנם לוקח תרופות, אבל במינון נמוך והרופאה אמרה שאני יכול להפסיק עם התרופות אם אני רוצה. אז מה רוצים ממני? כלומר, אני נמצא במצב דומה לשל רוב החולים, זה רק צמד המילים, "חולה אפילפסיה", שעדיין קצת קשה לי להצמיד לשם שלי.

אני מתקרב לגיל 20 ומשרת בצבא במשרד הביטחון. כשהייתי בן 13 היה לי התקף אפילפסיה. כשהייתי בן 15 וחצי היו לי עוד שניים ומאז אני לוקח כדורים למניעת התקפים. התקף אפילפסיה, למי שלא יודע, זה מצב שבו הפעילות החשמלית במוח, מכל מיני סיבות, מתחילה להשתגע ולעבוד בצורה לא נורמלית. בדרך כלל זה עובר תוך כמה דקות.

מה שקורה בעת ההתקף תלוי באזור במוח שבו הוא מתרחש. התוצאה הכי נפוצה היא שהגוף מפרכס, אבל יכולים להיות מצבים שבהם הבן אדם פשוט "ינותק" מהמציאות לכמה שניות, ואחרי זה ימשיך לעשות את מה שהוא עשה בלי לדעת בכלל שהוא בהה באוויר ולא הגיב למשך כמה שניות. יכול להיות גם שהוא ביצע פעולה מסויימת בזמן הזה. יכול להיות גם מצב שמישהו פשוט רואה דברים שלא קיימים.

ויש עוד אפשרויות, אבל במקרה שלי מדובר פשוט בפרכוסים תוך כדי שינה. אחרי הרשימה הזאת זה אפילו נשמע מעט משעמם. לא פלא שבהתחלה היה נדמה שההתקף הראשון לא ישנה את החיים שלי בכלל אבל מה שקרה אחריו שינה, אוי כמה שהוא שינה.

בטוח שאתה רוצה לספר?

רצה הגורל וחזרתי מביה"ח באותו רכב עם החבר הכי טוב שלי. כמובן שסיפרתי לו באותה התלהבות על הפרכוסים, על הקצף שהופיע לי בפה ועל החוויה של לילה במיון. מבחינתי הכל היה סיפור אחד גדול, חוויה שכזאת. אבל אחר כך בא אלי אחד ההורים שלי, ושאל אותי אם אני בטוח שאני רוצה לספר על זה לכולם.

האם אני רוצה לספר על זה לכולם? האם אני רוצה שכולם ידעו על התקף האפילפסיה הזה? ההתקף האיום והמביך הזה, האם אני רוצה לחלוק אותו עם כולם? השאלה הזאת צנחה מהלב שלי כמו אבן והתמקמה במקום טוב ומרכזי בבטן שלי ומאז היא שם, מרימה את הראש מדי פעם כדי להפריע.

זה מה שקורה אצל הרבה חולי אפילפסיה, כנראה שיש משהו מביך בזה שהגוף שלנו בשליטתנו רק 99.9 אחוזים מהזמן. יש גם מפורסמים שחולים, אבל מסתירים את זה. זאת מחלה עם תדמית קשה מאוד, אבל כבר אין סודות בעולם הזה. אם צריך, עוף השמים כבר יוליך את הקול ואם לא צריך אז הוא יעשה מאמץ מיוחד.

ככה לפחות הרגשתי כל פעם שמישהו שאל אותי אם זה נכון שיש לי אפילפסיה. פעם זה היה בגלל המורה שלי שנשאל למה אני לא משתתף בשיעורי ספורט (וזאת בכלל לא הייתה הסיבה, סתם הברזתי) ופעם זה היה בגלל אחי הקטן שנשאל למה לא הגעתי לטיול (סתם הייתי קצת חולה, אז לא יצאתי, אבל הוא כבר חשב שזה "בגלל ההתקף הראשון או השני"). והנושא הזה המשיך לעלות מדי פעם, אלוקים יודע איך.

לפעמים שיקרתי, דבר שאני לא אוהב לעשות ושעלה לי במאמץ, ולפעמים לא היתה לי ברירה וסיפרתי את האמת. במקרה הזה לפחות יכולתי לספר שלא מדובר בדבר נורא כל כך, ושאני בכלל לא מרגיש כשזה קרה, רק קם אחר כך קצת מטושטש ולא זוכר איזה יום היום.

רק אחרי שעברו כמה שנים המצב השתנה (הרבה בזכות אי"ל - אגודה ישראלית לאפילפסיה) אבל על זה, ועל כל מיני בעיות שיש בחיים עם אפילפסיה, אני כבר אספר בפעם הבאה.

ליומנים אישיים נוספים
לאתר של אגודת אי"ל



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר