ואז התחיל הדיכאון...

אז מי אני בכלל??? שאלה טובה שאלתם... תשובה קלה לא תקבלו. היא מורכבת. נולדתי בחיפה בשנת 1970, בקיץ. אני רק יודעת שזה היה בחודש השביעי להריונה של אמא שלי. הלידה הייתה קשה, החמצן לא הגיע בזמן אבל יצאתי בכל זאת - פגית קטנה ושברירית אל אוויר העולם.

אני אפילו מנסה לזכור איך לא ממש היה לי אוויר לצעוק שאני כאן, הריאות היו קטנות ולא מפותחות, אז אני כנראה לא בכיתי כמו כל תינוק ממוצע המכריז על בואו בצורה קולנית. כבר אז החל הפער הזה...

הייתי באינקובטור חודש ומחצה, עד שגדלתי מספיק והייתי חזקה כביכול להתמודד עם מה שמזמנים החיים. ההתמודדות לא הייתה קלה מן ההתחלה. הייתי פוזלת מאוד וההתפתחות המוטורית שלי הייתה איטית בצורה מעוררת רחמים, המבטים שזכיתי להם היו מעורבים בסלידה ורחמים.

המטפלים פסקו מיד לשלוח אותי למעון של החינוך המיוחד בטוענה שאני מפגרת. כן, ביליתי שלוש שנים במעון עם ילדים מפגרים והגננות ראו שביני לבין פיגור שכלי אין דבר וחצי דבר, נהפוך הוא - הדיבור היה תקין וקולח, היה לי גם חוש הומור והמון יכולת נתינה.

בגיל ארבע עברתי ניתוח שתיקן חלקית את הפזילה. מאוחר יותר עברתי מבחני אינטליגנציה שאישרו את מה שידעו הגננות בחושיהן החדים - אני ממש לא מפגרת, נהפוך הוא - יש לי מנת משכל של אדם מחונן.

בגיל חמש מצאתי עצמי בגן רגיל. איש לא הכין אותי לקראת המפגש האכזרי עם החברה הרגילה. ילדים הם עם אכזר - אימרה זו שגורה רבות על פיהם של המבוגרים. ילדים מריחים בחוש חייתי כמעט נקודות תורפה והם הריחו אותי כמו דם טרי, הייתי עבורם טרף קל, ארוחה דשנה שמחכה ליד השולחן בלי להתאמץ אפילו...

הייתי איטית, עם פזילה חלקית ודפוסי התנהגות שגויים שנרכשו אלוהים יודע איפה. לא ידעתי להתנהג בחברה. והם ראו את זה ועטו עלי. כן, כבר בגיל חמש ידעתי מה זה להיות אדם חריג. כבר אז בעצם לא השתלבתי.

הצוות בגן לא ממש ידע מה לעשות איתי. היה לי דמיון מפותח מאוד. אהבתי מאוד את סיפורי הילדים שסיפרו לנו, בניתי לי עולם משלי כי עולם מציאותי ממש לא היה. הילדים בגן התעללו בי בצורות שונות ומשונות. הם אפילו קברו אותי בחול. איש לא אמר להם להפסיק לרגע. ראיתי את אחותי מתחילה להביא חברות. לי לא היו חברות. לא ידעתי מה זה. בעצם החברה הראשונה שלי מבין בני גילי הגיעה אלי רק כשהייתי בכיתה ה'.

להתחבא מהמציאות

בבית הספר הכל המשיך כרגיל, התעללויות פיזיות ונפשיות. הילדים פשוט לא נתנו מנוח. אולם הספרים הפכו במהרה לחברי הטובים. הלימודים היו מהות חיי. למדתי על כדורים פורחים, חלליות, גוף האדם, בעלי חיים, היבשת האבודה אטלנטיס ועוד דברים רבים שרק גרמו לילדים לשנוא אותי יותר ויותר. המורים ראו ולא עשו דבר. כול מה שאתם קוראים היום בעיתונים על התעללות בילדים לא זר לי - זו הייתה המציאות שלי.

נהגתי להתחבא. אבל כמה אפשר לברוח. הייתי משקיפה ממקומות המחבוא שלי על משחקיהם של הילדים - כך למדתי להכיר אנשים ולדעת מיד שיש טובים, אבל יש גם טובים יותר. למדתי את ההתנהגות האנושית במבט מהצד. לא חוויתי חוויות שחוו בני גילי הרגילים.

בעצם, נקודת הפתיחה הזו עיצבה אותי כאדם בוגר. אדם חסר מיומנויות חברתיות בסיסיות. אדם שקשה לו להשתלב במסגרות. אדם שלא מוצא עצמו בשום מקום, אלא בבריחה מתמדת מהמציאות. לא הייתי פסיכוטית, אבל היה לי עולם עשיר משלי שהגן עלי שנים ארוכות...

עד למכינה של הטכניון ב-1994. בטכניון, כך חשבתי, אוכל להוכיח לכולם שאני שווה משהו. אולם לגורל (או מה שזה לא יהיה) תוכניות משלו. כבר באמצע שנת הלימודים ראיתי שאני לא שרה מתמטיקה ופיזיקה אלא אנגלית וכתיבה מדעית. הכתיבה זרמה כמו מים בעוד נהר המתמטיקה נעצר ויבש לחלוטין. אז החל הדיכאון.

לחלק השני של היומן של רחל

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר