ואז היא פשוט לקחה את הדברים שלה

את אשתי הראשונה פגשתי לראשונה במסיבת ריקודים בצפון הארץ. יצאתי לבלות עם חברים ואז היא הופיעה שם, קטנה ושברירית. זה היה בדיוק בתקופה בה התחלתי את שירות הקבע בצבא כסגן מפקד פלוגה.

היו לנו עליות וירידות, אבל אף משבר שעברנו לא דמה למשבר בעקבות ההתקף הראשון. היינו נשואים כשלוש שנים כשהגיע אותו משבר בעת שירות מילואים בשטחים. עברתי את אותו משבר לאחר אשפוז ממושך כשבר כלי. ההתאוששות ממנו הייתה ממושכת ובתקופה הראשונה שאחריו היא תמכה בי ועזרה לי מאד, אך עם הזמן זה הלך ודעך. היא לקחה את המושכות ברוב הנושאים בהם נגענו באותם ימים.

אם לפני אותה התמוטטות אני הייתי הדומיננטי, אחרי ההתמוטטות המצב השתנה לגמרי ומטבע הדברים היה זה ברור שהיא תיקח את ההובלה. ועם ההובלה שלה, כך גם הלכה וגברה בקרבה תחושת הביטחון העצמי.

כנראה שכבר באותם ימים של ההתמוטטות הראשונה, גמלה בליבה ההחלטה שאם זה יקרה בשנית, היא פשוט תקום ותעזוב, מפני שהכוחות שלה היו מוגבלים ולא היה לה אופי מספיק חזק להתמודד עם המציאות, וזה מה שהכאיב לי באופן הברור ביותר. האם רק כשאנחנו מצליחים ומוצלחים אוהבים אותנו? האם רק כשאנחנו בשיא ההצלחה בחיינו בני זוגנו יתמכו בנו? זו לא חוכמה לתמוך ולאהוב רק כשהכול בחיים טוב, החוכמה היא גם להתמודד עם הדברים כשבן הזוג לא במיטבו וקשה לו.

<@ --- IMG_2 --- @>

ואז הגיע ההתקף השני, וביום השני לאשפוז היא פשוט לקחה את הדברים שלה, לא טרחה להיפרד ממני, ומאז לא נראתה יותר באופק עד לדיון הראשון בבית הדין הרבני בעניין גירושנו.

ואיך שאתה נראה...

העזיבה הכאיבה לי יותר מכל ההתקפים גם יחד. תחושת ההשפלה היתה עצומה והיה לי קשה להתאושש ממנה במשך זמן רב. החלטתי שאני לא מתייאש, התחלתי לצאת לפגישות עיוורות לאחר שנרשמתי באתרי היכרויות באינטרנט. הייתי נפגש עם בין שלוש לארבע בנות בשבוע, מסנן וממיין. לחלק הייתי מספר על ההתקפים ולחלקן העדפתי שלא לספר, כך בדקתי את תגובותיהן השונות.

בחורה אחת שסיפרתי לה, טענה שזה כלל לא מפריע לה, אך האמת היתה הפוכה לגמרי, היא כל הזמן ריחמה עליי, חוששת כל העת פן תיפגע בי עד שיום אחד לאחר היכרות קצרה, פשוט הרימה אליי טלפון וטענה בפניי שכנראה אני עדיין לא בשל לקשר חדש. אינני יודע אם זו הייתה הסיבה האמיתית או סתם תירוץ.

בחורה אחרת שסיפרתי לה בפגישה הראשונה, ריחמה עלי אבל המשיכה לצאת איתי למרות זאת. הייתי מעביר את זמני הפנוי בסופי שבוע ומחלק אותו בין ביקור חטוף אצל הורי לבין יציאה לבילויים עם אותה בחורה. בשני ימי שישי שנפגשנו, גם נשארתי ללון בביתה, זה היה לי מוזר בתחילה, אך חיפשתי כל מיני דרכים על מנת לצאת מהשגרה וזו היתה אחת מהן.

יחסי המין בינינו לא היטיבו עימנו בלשון המעטה. כנראה שאפקט ההתקפים עדיין ניכר בי והפריע לי להגיע לביצועים המיטביים. כחודש לאחר שהתחלנו לצאת, החלטתי שאני כבר לא נמשך אליה ונפגשתי איתה על מנת להיפרד ממנה.

התגובה שלה הפתיע אותי, היא לא חסכה ממני מילים לא יפות, שאחסוך מכם אותן. בין היתר טענה שטוב שאנחנו נפרדים, כי רואים שאני חולה נפש, "אפילו הידיים שלך רועדות כל הזמן", דבר שלא היה נכון מיסודו וכנראה שניזונה מסטיגמות על אנשים "כמונו" והחליטה לצאת מהקשר כשידה על העליונה.

בחורה נוספת, רווקה כמעט בת גילי, שסיפרתי לה כבר בתחילת הקשר על ההתקפים, קיבלה אותי בסבר פנים יפות. אמרה שאם זה החיסרון היחיד שלי, היא מוכנה לקבל אותי גם ככה. יאמר לזכותה שמאד הערכתי את כנותה והאופן בה קיבלה אותי, רק לצערי לא נמשכתי אליה דיי הצורך על מנת להמשיך איתה את הקשר.

יש לציין שהייתי די מוכן לקבל כמעט כל בחורה ולא הייתי בררן גדול, העיקר שתמצא חן בעיניי ואני בעיניה. לא הייתי במצב הכי טוב מבחינה רגשית וחיפשתי בנרות את החום והאהבה המגיעים לי אחרי המשברים שעברתי.

הייתי מאד נאיבי בקשר שלי עם בנות, ומטבעי אני לא יודע לשקר. לכן העדפתי לספר כבר בהתחלה. אולי זו היתה טעות, יכול להיות שעדיף לחכות עם הסיפור הזה לשלבים מאוחרים יותר בקשר בהם ניבנה האמון והאהבה פורחת וסיפור כזה או אחר מהעבר כבר לא יפגע. בשלב בו לומדים כבר להכיר אחד את השנייה וסיפור שכזה הופך להיות באמת שולי.

מלבד הביטחון העצמי שנפגע קשות אחרי ההתקפים והעזיבה של אשתי הראשונה, ניכר עליי שעברתי משבר עמוק. מטבעי הייתי מופנם ואולי תכונה זו הייתה דומיננטית יותר באותם ימים. אך אדם מבחוץ שזכה להכיר אותי, לא יכול היה להגיד מה מקור אותו משבר שעברתי ולא יכול לומר אם הסיבה לכך היא ההתקפים או הגירושים. לדעתי זה היה שילוב של שניהם. חשתי מאד מושפל באותם ימים.

כוס קפה וחומוס

יום אחד קיבלתי הודעה דרך אתר ההיכרויות מבחורה שהכרטיס שלה באתר היה ללא תמונה מזהה (ושלי היה עם תמונה "מהימים הטובים יותר"). הפגישה הראשונה בינינו הייתה לאחר מספר הודעות שהשארתי לה בתא הקולי בטלפון ועברו מספר ימים עד שחזרה אלי. החלטנו להיפגש במסעדה וכל אחד יגיע ברכב שלו.

נפגשנו במסעדה, היא היתה חביבת מראה והניצוץ בינינו היה מהרגע הראשון. היא הזמינה נס קפה, ואני הזמנתי נס קפה ולאכול חומוס עם פיתה, שילוב מנצח שעד היום אנחנו צוחקים על המקוריות שבו. השיחה בינינו קלחה, כאשר סיפרתי לה על מה שקרה לי ומה שעברתי. היא לא פסלה אותי והרגשתי כבר אז שהיא מאד מחבבת אותי.



מכאן אני מעביר את תיאור אותו ערב לאשתי (אותה בחורה עליזה מאותה פגישה):

"כשהגעתי לפגישה הייתי כבר אחרי כמה פגישות עיוורות עלובות ובלתי מוצלחות. תמיד חשבתי לעצמי: "אני בחורה שנראית טוב, מלאת חיים והומור, אני יכולה להמתין לטוב ביותר, גם אם זה ייקח שנים, לא אכפת לי".

תמיד הגעתי לפגישות העיוורות עם הרכב שלי, כדי שאוכל לברוח תוך דקות ולחזור אל הילדה שלי. שכחתי באמת לספר שיש לי ילדה קטנה, היום בת שבע, אבל אז היא הייתה בת שנתיים וחצי לערך.

באותו הערב שמתי את הילדה אצל ההורים ואמרתי להם, כהרגלי, שתוך חמש דקות אני חוזרת. הגעתי לפגישה ופשוט לא האמנתי: על הרכב נשען לו בחור שבעיני היה באותו רגע יפה תואר. אהבתי את מה שראיתי. כן, היה ביננו קליק.

ישבנו ודיברנו עד חמש לפנות בוקר (כשהייתי בטוחה שאחזור תוך חמש דקות לקחת את הילדה שלי מההורים שלי). הוא סיפר לי על כל מה שהוא עבר, ואני אמרתי לעצמי בלב: איך יכול להיות שבחור שנראה כל כך טוב, כל כך עצוב. זה לא פייר וזה לא מגיע לו. בכל מקרה כשהוא סיפר לי כל מה שקרה לו ועבר עליו, אמרתי לו שזה מוכר לי, כי גיסי כבר הרבה שנים נכה צה"ל וכל המשפחה מפרגנת לו, רונן נרגע וחייך לרגע.

חזרתי לבית הורי, שתיתי קפה עם אמא שלי ואמרתי לה, באלו המילים: "אמא, בעוד שנה מהיום אני אתחתן עם הבחור הזה". וכך באמת היה. באותו תאריך אחרי שנה התחתנו ועד היום אני מודה לאלוהים שהפגיש ביני לבין הבעל המקסים שלי.

להתראות בפעם הבאה...

לפרקים נוספים ביומן

לאתר מל"מ - מתמודדים למען מתמודדים

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר