עוף גוזל, רק אל תשכח לסדר את החדר

גיל ההתבגרות קשה לילדים? הוא לא פחות קשה להורים. איך מתמודדים עם הכוח החדש שצמח ממש מעבר לדלת ומאיים על שפיות התא המשפחתי. מומלץ לקרוא רגע לפני שמוסרים אותם לאימוץ
 ענת זפרני
| 21/04/2005 |
צפיות: 4,892
כמה פעמים מצאתם את עצמכם עומדים המומים מול הדרמה של המתבגר הפרטי שלכם? כמה פעמים החלטתם שסופית, אבל סופית – מוסרים אותם לאימוץ? מה בעצם הופך את הגיל הזה מחד להיות קסום כל כך ומאידך לקשה ובלתי נסבל?

מילת הקסם היא שינויים. כמה זמן לוקח לכם "להרגיש בבית" כשאתם עוברים דירה? בממוצע שלושה חודשים. או למשל, כמה מכם לנים בבית מלון ומקפידים לשמור על אותם מקומות במיטה כמו בבית? אז דמיינו ש"הדירה" שעובר המתבגר הוא הגוף שלו, הנפש שלו, החברים שלו והשכל שמתחדד ולכל זה צריך להסתגל מהר ובחדות, ורק אז תבינו כמה קשה להם, ולא רק לכם.

למרות הפגנת השרירים המתבגרים הם רק ילדים שחווים שינויים קשים. כל שינוי מהווה זעזוע של המערכת עד להסתגלותה מחדש. "משפחה בגיל ההתבגרות", זוהי הכותרת המתאימה למצב.

זה לא נגדי זה בעדו. כך כתבה חברתי, אם למתבגר, על המקרר בשלט מאיר עיניים. "הוא כל הזמן מתווכח איתי, מעיר לי, כועס ונובח על כולם, מאיים ומדוכדך, שונא ומרוכז בעצמו, עד כדי כך שהייתי חייבת להכניס לי לראש טוב טוב שאין לזה כל קשר אלי, החוויות שהוא עובר כל כך חזקות בעוצמות שהוא חייב לפרוק אותם במקום הבטוח, פה בבית". ויכוחים, למרות שהם מתישים, הם בריאים ועוזרים לו להרגיש בשליטה.

"עוף גוזל" ולא סחטנות רגשית. עד לגיל ההתבגרות אנו חווים את ילדינו כחלק מאיתנו. נוסעים במכונית המשפחתית לטיולים וארועים משפחתיים, החדר שלהם הוא חלק מהבית שלנו, אנחנו קונים להם דברים שתהיה להם ה"פינה שלהם" (שליטה מקסימלית שלנו). אבל יום בהיר אחד מתחיל גיל ההתבגרות והמשוואה משתנה, המתבגר מחפש דרך להגדיר את עצמו ונפרד.

"אגואיסטיות בונה אישיות" - עניין של מינוח מחודש. הורים רבים מוצאים עצמם חסרי אונים מול המתבגרים. האגואיסטיות המאפיינת גיל זה מעוררת תסכול. "הם חושבים רק על עצמם". זה נכון וגם בריא, אחרת לא יוכל ה"גוזל" לפרוח מהקן. הם חייבים להיות מרוכזים בעצמם כדי שיוכלו לעבור את מסע ההיפרדות שכל כך חשוב ומסייע לעצמאות. הרי אף הורה לא חולם על ילד בן 40 שחי איתו בבית, נכון? לכן חשוב להבין שהמתבגר "מתחפר" בתוך עצמו, מתרכז היטב בצרכיו וברצונותיו, גם כשהם באים על חשבונם של אחרים ונתפסים כחוסר התחשבות מוחלט. רק בדרך זו יוכל המתבגר לגלות מי הוא בעצמו, מהם רצונותיו ועמדותיו ואז יחליט על אופן התנהלותו בחיים. לכן צריך לקבל התנהגות זו בהבנה ואפילו בשמחה, שכן זהו תהליך טבעי ורצוי במסע לעצמאות.

המתבגרים זקוקים לפרטיות. תופעת "זה החדר שלי", קשה לא פחות מתופעת "לי זה לא יקרה" המאפיינת גיל זה. הסערה הפנימית שעוברת על המתבגר מופיעה פעמים רבות כאנאלוגיה לבלגאן בחדר. ההורה כועס, מבקש, והמתבגר בכלל לא מבין על מה כל הרעש? "זה החדר שלי, לא? אז למה את מתערבת? אני מוצא/ת הכל, בשבילי זה לא בלאגן". המלצה חמה לכל ההורים: עדיף ש"הבלגאן" יתבטא בבגדים על הרצפה מאשר בחוץ עם חבר'ה מפוקפקים ומעשים מסוכנים.



חשיבתו החדה של המתבגר נעדרת את היכולת לנבא תוצאות שליליות. מחקרים (לאחרונה הוצגו כמה מהם בערוץ 8) מוכיחים שהאזור שאחראי על תוצאות להתנהגויות לא מבשיל לפני גיל 18. לכן אין זה פלא שיש כל כך הרבה הריונות לא רצויים ומוות על הכבישים. דווקא כאן חשוב להדגיש את מקומם של ההורים כ"סמן ימני", המאותת על סכנה קיומית. כאן ולא בבלגאן בחדר.

אסרטיביות הורית. כניעה משדרת לילד חוסר ביטחון של ההורה בעולם החיצוני, שגם כך נתפס בעיניו כמסוכן. תפקיד ההורה להיות שם בעקביות ובחוזקה ותוך כדי כך לאפשר אוטונומיה. מתבגר שחווה כניעה, הזעם והתוקפנות של המתבגר, כמו גם שלל תחושותיו, גורמים לו לחרדה איומה. אם הוריו "מניחים לו", לא מתייחסים או נכנעים הם בעצם מפחידים אותו הוא יחשוב לעצמו שהכעס שלו הרסני, חזק, אלים ומתפרץ ואף אחד לא מעז להתעסק איתו – "כנראה שאני באמת מסוכן". הבנה מלאה, תוך מינון מספר הפעמים שמסכימים ובכך מדגישים בפניו את הכבוד שיש לנו כלפיו כמבוגר, לעומת מספר הפעמים שמציבים גבולות ברורים, מתווים דרך בטוחה לחציית גיל זה בשלום.

הצבת גבולות. חשובה רק במקומות ההכרחיים, לא לבזבז אנרגיה על שטויות. חשוב לזכור כי המלחמות על ניקיון, סדר ולימודים הם מלחמות על שליטה וכוח. הגוף שלהם, התסרוקות, הלבוש, צורת דיבור, ההליכה, האכילה, הכל חייבים להיות שונה משלנו. חלק מהגדרת ה"אני" נשענת על "מי אני לא" והמתבגר (בעיני עצמו)הוא בפירוש לא כמו "הזקנים", ההורים שלו, הוא בטח לא כמו התינוקות - האחים שלו. הוא שונה, בדיוק כמו החברים שלו. הצורך לבלוט עומד בסתירה מול האחידות בצורתם של המתבגרים. הם לובשים אותם מותגים, משתמשים באותו איפור, באותה תסרוקת. כאילו זועקים "אנחנו במקום אחר". והם באמת שם. השוני חייב להופיע, אחרת לא תתרחש התבגרות.

צידה לדרך. תזכרו שקשה לנו איתם בדיוק במקומות שקשה לנו עם עצמנו

הבמה ומרכזה שייכים כרגע למתבגר ולא להוריו

הדימוי העצמי נבנה בגיל זה. הזכרונות, התחושות - כולם נחווים בצורה קיצונית

יש לבחון כל מקרה על פי "מבחן התוצאה". האם התוצאה המושגת היא המיוחלת. אם לא - לשנות ולפעמים לוותר (חדר, החדר...)

הילדים שעסוקים בלעשות הכל "דווקא", מורדים ומתנגדים לכל הדברים שנתפסים בעיננו כבעלי ערך, מפני שהם מספיק אמיצים להילחם בנו. המלחמה חיונית עבורם על מנת לבנות לעצמם את עולמם החדש והשונה

אם נחכה בסבלנות ונפתח בתוכנו כוח פנימי מספיק כדי להאמין בהם ובדרכם, נגלה יום אחד שזה נגמר. גם הילד שלך יסתדר ויצליח בחיים על פי דרכו

לאתר של ענת זפרני לחצו כאן

דרג עד כמה מאמר זה עזר לך

עזר מאד

עזר

טוב

עזר קצת

לא עזר


* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר