תתעוררו, חולי נפש אינם מסוכנים!

רובו המכריע של הציבור הישראלי אינו יודע דבר וחצי דבר אודות מהותה של הפתולוגיה הנפשית.

הוא משתמש בביטוי 'חולה נפש' ו'חולי נפש' כקללה - כזו שכל קשר בינה לבין הגדרתו הקלינית של המושג 'חולה נפש' הוא מקרי בהחלט.

למעשה, ההגדרות הקליניות היבשות אינן נושאות בחובן סטיגמה, שכן הן באות לתאר תופעות ולא לשפוט אותן.

החברה היא זו שרואה את חולי הנפש באופן מעוות, מוטעה ובלתי מציאותי. ראיה שבשלב הראשון ניזונה מבורות, מתפתחת לחרדה, ובהמשך פותחת פתח רחב לדעות קדומות ולאמונות טפלות.

לשאלות בנושא, היכנסו לפורומים:
פורום פסיכיאטריה
פורום דיכאון חרדה
פורום חרדות, טראומות, פחדים
פורום תמיכה נפשית
פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי

התקשורת מחפשת סנסציה, הקולנוע מבקש דם, הספרות והאמנות אנכרוניסטיות ומגמתיות. לאור כל זאת הופכת התנהגות הציבור ללעגנית, דוחה ופוגעת.

הריק האינפורמטיבי מתמלא במהלך חיינו בתכנים שקריים, הנוטים להיות שליליים ומלווים בתחושות חרדה. אז נוצרת בדרך כלל דעה מוטעית הקרויה בפינו 'סטיגמה' שלעתים מלווה בהתנהגות פוגענית.

אין ספק שהציבור רואה את החולי נפש מזווית צרה המתאפיינת בבורות איומה. בורות זו לא באה לעולם מתוך כוונה רעה והחברה אינה אשמה בבורות הזו. אך החברה בהחלט אחראית לנזק שהיא גורמת בעטיה.

בדיוק באותה מידה שכל אדם שדרך בשוגג על רגל שכנו אינו אשם, אך בהחלט אחראי למעשיו הלא מודעים ואף חייב לבקש את סליחת שכנו.

אולי זו אכן דרישה מוגזמת שהציבור יידע להגדיר חולי נפשי אך לכל הפחות שיידע להקשיב לעובדות הגלויות והידועות.

הסטיגמה הנפוצה והמזיקה ביותר היא הקביעה השרירותית: חולי הנפש מסוכנים! זה אולי נכון כמו לומר, שבני אדם בכלל מסוכנים.

ואולם, בעקבות מספר לא מבוטל של כתבות ברשת, אשר בנשימה אחת מקטלגות את "חולי הנפש" כמסוכנים, נשאלת השאלה - האם העיתונות אינה מדביקה "מסוכנות" לאנשים שחלו במחלת נפש, בקלות רבה מדי?

ידוע שבבתי הכלא מרצים את עוונם הרבה אנשים מסוכנים, אך רובם המכריע כלל אינו מאובחן ומוגדר "כחולי נפש".

כלומר, אלימות ומסוכנות אינן תופעות הקשורות בהכרח לחולי נפשי, ואף בדרך כלל אינן חלק מהאפיון של חולי הנפש אלא הן תופעות הקשורות יותר למבנה אישיות אלימה ומסוכנת.

להווה ידוע, שמצבי החולי הנפשי השכיחים ביותר - דיכאונות לסוגיהם השונים - מתאפיינים בחוסר תקווה, חוסר אונים, חוסר ישע, חוסר יכולת לפעול. אנשים אומללים במצב נפשי שכזה, אפילו אם ירצו, לא יוכלו להיות אלימים ומסוכנים כלפי זולתם.

אך יתרה מכך, לעתים כאשר אדם כלשהו חשוד במעשה פשע מסוים, התקשורת הזריזה והחטטנית טורחת לפרסם בנשימה אחת עם סיפור המעשה, גם שהוא "מעורער בנפשו" או "בעל עבר פסיכיאטרי".

לדעתי, גם אם תוספת זו מדויקת מבחינה עובדתית היא אינה מוסרית ואסור לפרסמה בשום מקרה. שהרי מן הסתם, זמן קצר אחרי המקרה, הגיע עיתונאי לשטח ושמע מהשכנים לחשוש רכלני כזה או אחר, אשר נניח לרגע שכולו אמת ורק אמת. ואפילו אם כך, הרי פעמים רבות לא מוגש כלל כתב אישום, וההכפשה הפרטית והציבורית כבר נעשתה ואין להשיבה!

וגם אם המקרה מגיע לבית משפט, פעמים רבות, הנאשם מזוכה, ושוב ההכפשה כבר נעשתה ואין להשיבה!

וגם אם הנאשם אינו זכאי, פעמים רבות מאוד, בית המשפט פוסק על סמך חוות דעת מקצועית, שהחשוד כשיר גם כשיר, מבחינה נפשית לעמוד לדין, קרי, שפשעו לא קשור לבעיותיו הנפשיות. הנאשם מקבל עונש כאחד האדם, אך ההכפשה הפרטית והציבורית כבר נעשתה ואין להשיבה!

כלומר, אם בית המשפט לא מצא קשר בין עברותיו, לכאורה, של החשוד לבין היותו "מעורער בנפשו" או "בעל עבר פסיכיאטרי" - אז באיזה זכות מוסרית פרסם זאת העיתונאי כחצי שעה לאחר המקרה ושבועות רבים לפני קביעת השופט!?

באיזה זכות קבע העיתונאי שיש קשר ברור בין היותו של החשוד קשור לענייני חולי הנפש לבין הפשע שביצע? האם רק נפגעי נפש מבצעים פשעים? האם כל הפשעים שמבצע פגוע נפש נובעים בבירור מחלקיו החולים? האם אין הוא עלול לפשוע מתוך מניעים "נורמליים" לשם שינוי?

סטיגמה אחרת שנפוצה עדיין בתחילת המאה ה-21 קשורה לתפישה הרווחת: שפעם חולה נפש תמיד חולה נפש! אומנם נכון הדבר, שלפני קיומן של תרופות פסיכיאטריות היו תופעות בהם אנשים שנפגעו נפשית סבלו רוב חייהם מסימני מחלה בולטים, אך היום אין זה כך.

רוב המתמודדים עם החולי הנפשי מצויים במצב אקוטי (ממש מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים) פחות מ-3% מתקופת חייהם הכוללת, ובזמן הנותר הם חיים במסגרת החברה בדיוק כמו מי שמוגדרים כחולי לב בכל ימות השנה, אך חוליים אינו פעיל רובו הגדול של הזמן, אלא רק כאשר ההתקף מתעורר וסימני החולי פורצים.

למעלה מ-20%, שהם כמעט מיליון וחצי איש בישראל, זקוקים לטיפול נפשי כלשהו במהלך חייהם. יתרה מכך, לרוב האנשים האלה יש בממוצע כשלושה ארבעה אנשים, לפחות, שאוהבים אותם ודואגים להם. לפיכך אפשר לומר שכל האוכלוסייה בעצם מעורבת ברגע זה או אחר בענייניי בריאות הנפש.

עוד על בריאות הנפש:
בעיות פסיכולוגיות בילדים - מדריך
לא יכול להוריד ממך את העיניים
קסם הלילה - איפור לליל תשוקה
אל תקרא לי שמנצ'יק
דיכאון - יש מוצא

אך הסטיגמה אינה רק קללה נוראית הרובצת על המתמודדים עם החולי הנפשי אלא היא חוזרת כבומרנג אל החברה כולה ומכבידה את ידה עליה.

כאשר מישהו נפגע נפשית בסביבתנו הקרובה רובנו מכחישים ומנסים להסתיר ולהסתתר כדי שחלילה וחס אף אחד לא ידע. אכן כולנו במחתרת, כולנו מבזבזים אנרגיות יקרות, במקום לתעל את האנרגיות שלנו למטרות בנייה והתחזקות.

האנרגיה הכוללת המושקעת במאמצים כאלה באה על חשבון ההתמודדות חזיתית עם הבעיה הספציפית בקרב מאות אלפים במדינת ישראל ומיליונים רבים בכל העולם.

אם במקום הכחשה פרימיטיבית, סטיגמטית והרסנית - נקלוט, נבין ונסייע לסובל לפנות מיד לטיפול - הדבר יחסוך סבל רב שכלל אינו הכרח המציאות.

ואילו המתמודדים, המצויים כמעט בכל משפחה בישראל, יעלו ויפרחו כאשר הסביבה תפנה אליהם קרן אור ותתייחס אליהם בהבנה ובקבלה.

לשם כך על החברה לגלות רצון טוב, קורטוב נדיבות ומעט בגרות בתוספת מתן אפשרויות שיקום.

עם זאת, גם כיום נפגעי הנפש רבים מאוד בהחלט יכולים להיות גאים בהתמודדותם המפרכת והייחודית, אלא שמן הסתם, החברה עדיין לא בשלה לקלוט גודל השקעתם ואת הישגיהם הראויים לציון.

לאתר של מל"מ - מתמודדים למען מתמודדים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר