על מצוקות האשפוז הפסיכיאטרי

אשפוז פסיכיאטרי מעורר ודאי אצל רבים מחשבות שליליות, אבל נוכחתי לא פעם שיש הכרח לאשפז בכפיה אנשים שהם גם חולים מאוד, וגם בעת ובעונה מסוכנים לעצמם ו/או לסביבתם.

חשבו על כך - אם לכם, הקוראים, היה בן, אח, אם או אב שנמצאים במצב נפשי קשה, אנשים שמנותקים באופן משמעותי מהמציאות, אני בטוח שלא הייתם יכולים לישון בלילה מפחד שישלח יד בנפשו כאשר תירדמו או שיעולל דבר מה.

מצב בעייתי שכזה היה שורר בביתכם, כל עוד לא הייתם מרגישים בטוחים ביחס לאותו סובל, שמצדו היה מתייסר במחוזות חוליו. עבורכם המעמסה היתה יורדת עד שהיה מחלים וחוזר לאיתנו או עד שהיה מצוי במקום בטוח יותר ביחס לנטייתו הזמנית לאובדנות.

אך הבעיה הגדולה, לדעתי, אינה עצם האשפוז, וגם לא עם ההכרה בנחיצותו של הטיפול הרפואי הנדרש. הבעיה האמיתית נעוצה רק באופן המזעזע והדה-הומני שבו מאושפזים כיום חולים בישראל.

התנאים האנושיים המשפילים, והתנאים הפיזיים הירודים עדיין ברבים ממוסדות האשפוז, זועקים ללב השמיים ונדמה שלאיש כבר לא איכפת. הגורל פגע בנפגעי הנפש אנושות - מדוע גם בני האדם האמורים לטפל בהם צריכים להוסיף חטא על פשע?

ומה היה קורה, למשל, אם היו מאשפזים את כל החולים האנושים במלונות חמישה כוכבים ושם מטפלים בהם בחום, בעדינות ובאהבה רבה - האם לא היו גם רבים מאיתנו, "השפויים", שמחים "להתאשפז" במלונות המפוארים שכאלה לתקופת מה? בהנחה שכן, הדבר מוכיח את טענתי הראשונית - הבעיה אינה האשפוז עצמו, וגם לא הטיפול הרפואי, אלא רק תנאי האשפוז האנושיים והפיזיים.

עולם הפסיכאטריה בעייתי? תנו לצביאל רופא לספר לכם:
מי שומר על הפסיכולוגים בקליניקות?
איך חיים עם מאניה דפרסיה?
אחיזת העיניים של ההסכמה מדעת
פסיכותרפיה - תרמית או כוח טיפולי?
"אני אדם שנפגע בנפשו"

לכאורה, כל פעולה רפואית אפשר לעשות בכוח ובאכזריות או לחילופין בעדנה ובחמלה. אך פה נשאלת שאלת השאלות: אם כך, מדוע בעצם בוחרים אנשי מקצוע המכובדים "ללכלך את ידיהם", להביא כתם על מצפונם ואף לקלקל את תדמיתם ותדמית מקצועם, על ידי שימוש ביחס בוטה ופוגע כלפי הנפגעים, במה שנחווה בציבור כהתעללויות קשות וחמורות, שלעתים אף חוצות את גבולות החוק והופכות לפליליות ממש?

לעניות דעתי, הסבל הקשה שעוברים המטופלים, שנדמה למטופלים שהוא פרי אכזריות חסרת לב מצד המטפלים, נובע ישירות משיטות הטיפול הרפואי הפסיכיאטרי.

טיפול זה נסתר מעין הציבור ומצריך, מעצם מהותו ועקרונותיו, שימוש באמצעים מייסרים כדי לנסות ולהיטיב עם המטופל לטווח ארוך. מי שחושב אחרת, כנראה אינו "רואה טיפול", ולכן גם מגיע למסקנות שאינן תואמות מציאות.

תשובה זו, אולי היתה עשויה לספק בדוחק, אילו מושא הדיון היה "החולים המאושפזים בכפיה" בלבד, שהם רק כ-20% מכלל המאושפזים בבתי החולים לחולי נפש בישראל. אך מה באשר לרוב הגדול של "חולים המאושפזים מרצון"? האם מישהו מיידע אותם מראש ביחס לתנאי הטיפול הקשים? האם מישהו מקבל את רשותם והסכמתם לטיפול בהם בתנאים כאלה?

ומי שיטען שהחולה המאושפז מרצון תמיד יכול "לשבור את הכלים", ולדרוש להשתחרר מיד מבית החולים - אינו מכיר את מציאות המאושפז מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי במדינת ישראל: מצד אחד גלישה למצבי תלות, ומצד שני לפעמים איומים שעלולים לאשפזו בכפיה אם ישתחרר על פי דרישתו הלגיטימית.

כיום, האדם המתאשפז מרצון חותם על טופס המאשר שהוא מוכן להתאשפז במוסד הספציפי, ותו לא. העובדות שפחות שמים לב אליהן הן שהוא אינו מקבל מידע אודות תנאי האשפוז, אופי הטיפול, ובייחוד מידע ביחס לסיכונים הכרוכים בו לפני היכנסו לאשפוז. מידע שכזה חייב להינתן, קטגורית, על פי סעיף 13 בחוק זכויות החולה.

"מתמודדים באומץ"

כנס מתמודדים - צרכני בריאות הנפש - לזכרם של אור בת קול ז"ל ואופיר גולדין ז"ל יתקיים ביום ה' (15/11/07) בבית בארבור, דרך ההגנה 135 תל אביב. מארגנים: מתמודדים למען מתמודדים (מל"מ), מטה מאבק הנכים בישראל, העמותה לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש (לשמ"ה), בחברה טובה - רואים מעבר (ע"ר). הרשמה מוקדמת בטלפון 03-6921681/3



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר