איך חיים עם מאניה דפרסיה?

במהלך השירות הסדיר וכתוצאה מלחציו נתקפתי בדיכאון לראשונה בחיי. במשך שבועות אחדים הייתי נתון בסבל עז.

ניסיתי בכל כוחי להסתיר את מצבי מהסביבה, והמצב רק הלך והחמיר ללא כל יכולת לעצרו. הדיכאון הפך לעמוק באופן בלתי נסבל ולווה במחשבות אובדניות.

בעיצומו של אקט אובדני, כשהנשק כבר היה דרוך ומכוון לרקתי, נכנסו חברי לאוהל. נשארתי בחיים רק משום שהפריעו לי לממש את תוכניתי. בסופו של דבר, אושפזתי וטופלתי בעזרת תרופות ועל ידי טיפול בנזעי חשמל.

בימים ההם לא הבנתי עדיין שלמעשה אני חולה במחלת נפש ששמה מאניה דפרסיה, ולכן לא התגוננתי מולה.

במחלה זו מופר האיזון הרגשי וישנה נטייה לפתח מצבי רוח קיצוניים לכיוון דיכאון כבד או לכיוון מאניה קיצונית ('היי' בשפת הדיבור), שהולכים ומחמירים אם לא מקבלים עזרה רפואית. לא ידעתי אז שההתקפים הקשים יחזרו. גם לא העליתי בדעתי שכל חיי יעברו עליי בצל המחלה.

התרופות הפסיכיאטריות. העומס שיצר עליי החולי, והאשפוזים הטראומטיים שחוויתי לא היו הסוף למצוקותי. בשלב מסוים, כאשר התחלתי להכיר במצבי העגום, כאדם שחלה במחלת נפש, הבנתי שכחלק מהתמודדות הכוללת עלי ליטול תרופות פסיכיאטריות אם אני מבקש לצמצם את נזקי המחלה.

לא ידעתי עד כמה התרופות עצמן, מצד אחד אכן מחלישות את עוצמות החולי, אך מצד שני יוצרות תופעות לוואי המכבידות על החיים.

הנחיצות ליטול תרופות פסיכיאטריות בקביעות בקרב רוב המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות היא ברורה. המוקש הגדול צץ כאשר מפסיקים את השימוש בהן. נוצר אפקט זמני של הקלה, אך במוקדם או במאוחר עלול להופיע התקף בעל עוצמה שהגוף אינו מסוגל להתמודד עימו בלי הגנה תרופתית, באין ביו-כימיה תומכת.

התרופות הפסיכיאטריות נחוצות ואף חיוניות לרבבות חולים בישראל. בלעדיהן מן הסתם אלפי אנשים היו מתאשפזים בבתי החולים לחולי נפש.

אך מנגד, אותן תרופות עצמן גורמות לרבים מהמתמודדים לתופעות לוואי לא קלות המכבידות עליהם ואף מביאות לירידה משמעותית באיכות חייהם.

המשפחה. פעמים רבות נוצרים מתחים לא קלים בין המתמודד לבין משפחת המוצא שלו. לא תמיד המשפחה מבינה ומסוגלת להתמודד עם הופעתו של החולי הנפשי ועם תופעותיו.

אחת הבעיות שנוצרות בתווך המשפחתי היא כאשר המתמודד מכחיש את בעייתו בעוד המשפחה כבר מצויה בתובנה שהוא אדם שחלה וזקוק לטיפול, או להיפך כאשר האדם כבר הפנים את עובדת היותו זקוק לטיפול אך המשפחה עדיין מכחישה.

עוד כתבות על הנושא:
"נלחמתי על השפיות שלי"
"זה לא עוד התקף דפרסיה"
"בית הקברות הפרטי שלי"
"אני אדם שנפגע בנפשו"
דיכאון - יש מוצא

תהליכי הפסקת ההכחשה, נמשכים לפעמים שנים ארוכות. אך אפילו כאשר המתמודד מצליח כבר להסתדר עם משפחת המוצא וגם לקבל אחריות על עצמו כאדם שסובל מבעיה נפשית הדורשת טיפול, לא תמו ייסוריו. באופן טבעי הוא משתוקק לבנות משפחה משלו, משפחת ההמשך. הקשיים למצוא בת זוג מתאימה גדולים מאוד מסיבות מובנות.

רכישת השכלה. אדם שחלה במחלת נפש זקוק לתהליך שיקום תובעני וממושך. קשה לו לרכוש השכלה אפילו אם הוא מבורך בכישרונות מגוונים.

מציאת מקום עבודה. ללא תעודה מקצועית יקשה מאוד למצוא עבודה מתאימה. אבל ישנם עוד מכשולים בדרך למציאת מקום עבודה שבו המעביד יסכים להעסיק אדם שמתמודד עם בעיות נפשיות, ואם המתמודד לא נחשף בפני המעביד אזי ייווצר אצלו מתח לא נעים ביחס למידע חשוב שהוא מסתיר ואולי אף עלול בדרך המקרה להתגלות.

אבל גם אם נניח שנמצא מקום עבודה מתאים, הקשיים יהיו רק בתחילתם. הרגלי עבודה כגון עמידה בזמנים, התמדה, יחסי אנוש וכיוצ"ב, עלולים להיות בעייתיים בקרב המתמודדים עם בעיות נפשיות, שהרי הם רגישים ופגיעים במיוחד.

בתעסוקה מוגנת ונתמכת הבעיות הנוצרות חריפות יותר, כי שכר העבודה במסגרות אלה הוא בדרך כלל "שכר עבדים".

הסטיגמה. אם הבורות היא הגורם הראשוני לסטיגמה עתיקת הימים כלפי המתמודדים עם החולי הנפשי, אזי אין טוב מאשר למסור מידע כדי להיאבק בסטיגמה. מידע, שבדרך כלל אינו מצוי תחת ידו של הציבור הרחב:

לדוגמה, הסטיגמה הנפוצה והמזיקה ביותר היא הקביעה השרירותית: חולי הנפש מסוכנים! זה אולי נכון כמו לומר, שבני אדם בכלל מסוכנים. כי ידוע שבבתי הכלא מרצים את עוונם הרבה אנשים מסוכנים אך רובם המכריע כלל אינו מוגדר "כחולי נפש".

אלימות ומסוכנות, אינן תופעות הקשורות בהכרח לחולי נפשי ואף בדרך כלל אינן חלק מהאפיון של החולי הנפש, אלא הן תופעות הקשורות יותר למבנה אישיות אלימה ומסוכנת.

מצבי חולי נפשי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מתאפיינים בחוסר תקווה, חוסר אונים, חוסר ישע, חוסר יכולת לפעול. אנשים אומללים במצב נפשי שכזה, אפילו אם ירצו, לא יוכלו להיות אלימים ומסוכנים.

סטיגמה אחרת שנפוצה עדיין בתחילת מאה ה-21 קשורה לתפישה הרווחת לפיה "שפעם חולה נפש תמיד חולה נפש".

אולי לפני הימצאותן של התרופות הפסיכיאטריות היו תופעות בהם אנשים שנפגעו נפשית סבלו רוב חייהם מסימני מחלה בולטים, אולם היום אין זה כך: רוב המתמודדים עם החולי הנפשי מצויים באשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים פחות מ-3% מתקופת חייהם הכוללת, ובזמן הנותר הם חיים במסגרת החברה.

למעלה מ-20%, שהם למעלה ממיליון ורבע איש בישראל, זקוקים לטיפול נפשי כלשהו במהלך חייהם. יש לזכור שלרוב האנשים האלה יש כשלושה-ארבעה אנשים לפחות שאוהבים אותם ודואגים להם. אפשר לומר לפיכך שכל האוכלוסייה בעצם מעורבת ברגע זה או אחר בענייניי בריאות הנפש.

כאשר מישהו נפגע נפשית בסביבתנו בקרובה רובנו מכחישים ומנסים להסתיר ולהסתתר כדי שחלילה וחס אף אחד לא ידע.

אכן, כולנו במחתרת, כולנו מבזבזים אנרגיות יקרות, במקום לתעל את האנרגיות שלנו למטרות בנייה והתחזקות. אם במקום הכחשה פרימיטיבית והרסנית נקלוט, נבין ונסייע לסובל לפנות מיד לטיפול, הדבר יחסוך סבל רב שאינו הכרח המציאות.

הסטיגמה אינה קללה הרובצת על המתמודדים עם החולי הנפשי בלבד, אלא היא מכבידה את ידה על החברה כולה.

ואילו המתמודדים, המצויים כמעט בכל משפחה בישראל, יעלו ויפרחו כאשר הסביבה תפנה אליהם קרן אור ותתייחס אליהם בהבנה ובקבלה. לשם כך על החברה לגלות רצון טוב, קורטוב נדיבות ומעט בגרות בתוספת מתן אפשרויות שיקום.

"מתמודדים באומץ"

כנס מתמודדים - צרכני בריאות הנפש - לזכרם של אור בת קול ז"ל ואופיר גולדין ז"ל יתקיים ביום ה' (15/11/07) בבית בארבור, דרך ההגנה 135 תל אביב. מארגנים: מתמודדים למען מתמודדים (מל"מ), מטה מאבק הנכים בישראל, העמותה לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש (לשמ"ה), בחברה טובה - רואים מעבר (ע"ר). הרשמה מוקדמת בטלפון 03-6921681/3



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר