המתבגרים - סוגיית הפרטיות ושינוי כללי המשחק

עד גיל ההתבגרות אנו חווים את ילדנו כחלק מאיתנו. נוסעים איתנו במכונית המשפחתית לטיולים וארועים חברתיים, מתייעצים איתנו ומשתפים אותנו בכל מה שקורה איתם, אנו מכירים את החברים שלהם ואת הוריהם, החדר שלהם הוא חלק מהבית שלנו, אנחנו קונים להם דברים שיהיה להם "כיף" ב"פינה שלהם" (שליטה....)

ויום בהיר אחד,בלי כל הודעה מוקדמת , אנו מגלים שיש לנו מתבגר בבית. חברתי אמרה לי פעם, "את יודעת, כשהבן שלי נולד היה לו ריח מדהים, ואיזה עור, מתוק שכזה, ועכשיו מסתובבת לי גורילה בבית עם שערות בבית השחי וריח של זיעה..." - קשה לנו עם השינוי.

בכלל, שינויים הם דבר מאיים, אנשים מעדיפים את הביטחון שבמוכר. חלק מתהליך צמיחה וגדילה מחייב הסתגלות לחוקים אחרים וצריך להבין שמעבר להכל, המטרה היא לפתח במתבגר תחושת אחריות אישית לחייו ומחוייבויות למטרות שהציב לעצמו.

יש לי לא מעט דוגמאות על אופי השינויים ועל הקושי שבתפיסתם: אורית נכנסה לחדרה של בתה, לארגן אותו לפני העוזרת, כשמצאה על השולחן את היומן הפרטי. היא לא תכננה לקרא אותו אבל הסקרנות גרמה לה להציץ בדף הראשון, אט אט היא התיישבה והיתה המומה מהעולם הפנימי העצום ורב חוויות שנגלה בפניה: החרם שהחברה הטובה ארגנה נגדה, הלחץ שהפעילה המורה למחול, הקנאה באחות הקטנה....

רועי בן ה-16 לא מוכן בשום פנים ואופן לספר להוריו לאן הוא יוצא ועם מי. "זה לא עניינכם, אני אחראי לעצמי", הוא נוהג לוצעןק עליהם, "אין לי שום בעיה בלימודים או בתחום אחר - אז תרדו לי מהווריד".

מיכל מסתודדת בטלפון שעות עם חברותיה, אם מישהו נכנס לחדר שבו היא משוחחת היא מייד מפסיקה לדבר או מחלישה את הקול. כששואלים אותה מה כל כך מיסתורי היא מתפרצת בזעם - שאף אחד לא מבין אותה וכולם מתערבים לה בחיים.

לעמית וגל, אחיות בהפרש של שנה יש ריב קבוע - "מי נגע לי בארון" ו"מי חיטט במגירה". הן כועסות אחת על השנייה וגם על ההורים. "החדר שלי" הפך להיות מטרה מקודשת, והאווירה בבית עכורה בגלל הויכוחים האינסופיים והאשמות ההדדיות.

מה לעשות?

הרבה הורים פונים אלי ושואלים איך להתנהג. מצד אחד ברור להם שהמתבגר חי את חייו ולא משתף אותם בכל השטחים. מצד שני יש את האיום מפני הלא נודע - פחד שהילד הקטן יסתבך... חשש מתמימות... פחד ממודרניזציה שחושפת את המתבגרים לסכנות שלא היו קיימות כשההורים היו בגילם ועוד ועוד.

אז מה עושים?

א. בכל מצב של חשד (ואפילו קל שבקלים) להמצאות הילד בסכנה או במצוקה חובת ההורה לבדוק לחפש וגם לחטט כדי להיות שם עבור הילד.

ב. תהליך הגדילה מלווה בחיפוש אחר זהות. תהליך החשיבה האופייני למתבגר הוא: כדי לגלות מי אני, קודם כל עלי להחליש את ה"קולות" של האנשים שאמרו לי עד היום מי אני, כלומר ההורים.

כדי שהמתבגר יגבש זהות הוא מתרחק. הוא "מסמן" לעצמו טריטוריות: החדר שלי, החברים שבחרתי ושלא תמיד אתם מכירים, ההסתודדויות והשיחות העמוקות, החוויות שהן חלק מתהליך הלמידה שלי, היכולות שלי ועוד ועוד. רק מתוך המקום הזה הוא יכול להכיר את עצמו בתהליך ממושך של חוויות והסקת מסקנות על עצמו, על מעמדו בחברה, על החברים שבחר, על היכולות והפחדים שלו. לכן חשוב שכל הורה יאפשר לילד את הפרטיות כדי שיוכל לפתח בתוך עצמו "אני" מגובש ועצמאי.

ג. הורים חייבים ללמוד לוותר על שליטה. צריך לנסות לפתח ערוצי תקשורת טובים כך שהמתבגר ישתף אותנו מרצונו ולא מתוך פחד או רגשות אשמה. לאפשר למתבגר לדבר על הכול על ידי כך שנמנע מהערות או מהטפה. פשוט להקשיב ולשאול את המתבגר בסוף דבריו אם הוא מעוניין לשמוע את דעתנו בעניין. (וגם אם לא - זה בסדר).

המתבגר ומשפחתו חייבים להבין שחוקי המשחק השתנו. יש לכבד את רצונם של המתבגרים בפרטיות, לבקש את רשותם להיכנס לחדרם, לנסות לשתף אותם במטרה שישתפו גם את הוריהם, ליצור רשת של ביטחון ותחושה ש"סומכים עלייך", מה שמאפשר למתבגר מצד אחד לצמוח ומצד שני להישען כשצריך.

לאתר של ענת זפרני לחצו כאן

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר