לקבל את עצמי ואת האחר

מטופלת אחת שלי, נאה ביותר, התפשרה בתחילת קשריה ונענתה לחיזוריהם של בחורים שהיו מעוניינים בה, למרות שהם לא משכו אותה. אך כשהם עזבו אותה בצורה פוגעת וכואבת, לפתע הם נראו בעיניה חתיכים מדהימים.

אין כוונת הדברים "להטיף" לקבלת כל מי שמוכן לקבל אותנו. בהחלט לא. גם זו דרך נוקשה וחסרת פשרות בכיוון ההפוך. ואולם, אם זהו דפוס החוזר על עצמו, הוא מבטא ברוב המקרים חוסר יכולת שלנו לקבל את עצמנו, דבר שקשה מאוד להודות בו.

דחייה וקבלה

אחת הדרכים לברוח מהתמודדות עם קושי זה היא להשליך את חוסר הקבלה שלנו את עצמנו על הזולת. והתוצאה היא שנחשוק במי שאינו מעוניין בנו ונדחה את מי שמעוניין בנו, כי אם אינני יכול לקבל את עצמי, מה נוח יותר מלדחות את מי שמקבל אותי. מה הוא כבר שווה אם הוא מקבל אותי?

גושפנקא חברתית לנהייה אחר הבלתי-מושג אפשר למצוא בהסבר בעל אופי סוציולוגי יותר. אנחנו חיים בחברה הישגית המפעילה עלינו לחצים עצומים להילחם כדי להגיע רחוק. זה, אולי, טוב ללימודים, לעבודה לקריירה, אך מאוד לא טוב לאהבה.

החינוך הזה להישגיות, אם מיישמים אותו בחיפוש אחר בני-זוג, מכתיב גישה האומרת שאם משהו בא בקלות, הוא חסר ערך, שהרי חונכנו להילחם, להתגבר על קשיים, להציב בפני עצמנו אתגרים. זוהי גישה מלחמתית מאוד ואהבה איננה, ומוטב שלא תהייה, מלחמה.

הטיפול בחוסר קבלה עצמית, שביטויו בקושי למצוא בני זוג, קשה ומייגע. אחת הבעיות בטיפול כזה הוא שכל ניסיון לפתח אצל המטופל איזו שהיא תובנה לכך שהוא זה שמנווט, פוסל, מכשיל את עצמו ונותר בלא כלום, נועד לכישלון. הוא בטוח שהוא "בסדר", אם לא למעלה מזה, וברמה גבוהה פחות או גבוהה יותר של תחכום, מאשים את הנסיבות ו/או את הצד השני.

מה אתה שווה, בעצם?

בטיפול פסיכולוגי, מה מצער, אי אפשר לטפל בנסיבות וגם לא בצד השני. אפשר לטפל רק במי שמגיע אליו. ואם מי שמגיע אליו אינו מוכן לראות לפחות את הצורך בשינוי הנדרש אצל עצמו - אז איך אומרים הצעירים? אין מצב.
יתר על כן, פיתוח קבלה עצמית נעשה בטיפול פסיכולוגי, בין היתר, באמצעות קבלת המטפל את המטופל כמות שהוא.

אלא שכבר נתקלתי במטופלים רבים שהתנהגות כזו מצידי נתקלה ממש במחאה: אני, המטופל, רוצה להשתנות ואתה מקבל אותי כמות שאני?! מה עשינו בזה?! פירושו של דבר, שאתה בעצם לא עוזר לי. בזה שאתה מקבל אותי כמות שאני, אתה בעצם אויב שלי. אז מה אתה בעצם שווה?!

לעיתים קרובות, אני מוצא את עצמי נאלץ להתגבר, לטובת הטיפול, על הצורך המיידי שלי, כאדם וכמטפל, לקבל את הזולת - במקרה זה המטופל - כמות שהוא, אם המטרה היא להשאירו בטיפול כדי לעזור לו. אני נאלץ למתן ככל האפשר את הביטויים של קבלתי את המטופל, כי אם אקבל אותו כמות שהוא, יהיה גורלי כגורל כל אותם רבים וטובים שכל חטאם היה שהם הביעו עניין במטופל, ואז המטופל מצא אותם לא ראויים, לא מעניינים, לא מאתגרים.

עיקר השינוי בטיפול מושג, באופן פרדוקסלי, דווקא על ידי קבלת עצמנו כמו שאנחנו. רק כך נוכל להציע את עצמנו לזולתנו כאנשים שלמים הבאים אל הקשר מתוך עמדת חוזק ולא מתוך עמדת חולשה, אך התנאי הראשוני לכך הוא קבלת החולשה כטבעית ואנושית.

לחלקו הראשון של המאמר
לאתר של ד"ר גידי רובינשטיין

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר