האם הפרפקציוניזם טוב לכם?

יש אנשים שנמצאים כל חייהם במרדף אחרי השלמות. ככל שהמרדף נמשך, וככל שהישגיהם מתרבים, כך הם גם נעשים אומללים יותר. על בעיית הפרפקציוניזם
מאת ד"ר גידי רובינשטיין
| 12/02/2006 |
צפיות: 3,376
ש', כלכלן מצליח בתחילת שנות השלושים לחייו, הסובל מדיכאון, סיפר לי איך כאשר כתלמיד בבי"ס יסודי, הראה לאביו בשמחה את המבחן בחשבון עליו קיבל 90, הגיב האב במילים: "מה השמחה הגדולה? כשתקבל 100 תהיה לך סיבה לשמוח".

"אחד הפספוסים של הפסיכולוגית הקודמת שלי", אמר ש', "הוא שהיא לא השכילה לנצל את היכולת שלי לרדות בעצמי ולענות את עצמי עד שאני משיג את מטרתי". נדמה לי שהתיאור ממחיש שלא צריך ללמוד פסיכולוגיה כדי להבין את הקשר בין חינוך נוקשה, שלא לומר אכזרי, להישגיות והתפתחות דיכאון.

חייו של ש' הפכו מרדף אין סופי אחר שלמות, במהלכם הגיע להישגים מרשימים, ועם זאת לדיכאון שכלל מחשבות אובדניות. גם כשהיה קצין מצטיין, סטודנט מצטיין, כלכלן מצטיין - לא זכה להערכה הראויה מהוריו ולשלוות נפש לעצמו.

המקרה של ש' נשמע קיצוני, אך הוא בהחלט מייצג סיפורי חיים רבים ועצובים. החברה התחרותית שלנו, עמוסה בסמלי סטטוס, מכתיבה נורמות נוקשות ביחס להישגיות. הלחץ העצום המופעל עלינו ועל ילדינו מגיל צעיר להגיע להישגים אכן מדרבן אותנו להגיע להישגים, לפעמים הוא אף גורם לנו להיות תלמידים טובים, חיילים טובים, סטודנטים מצטיינים ואולי גם עובדים מצטיינים, עקרות-בית מצטיינות ועוד, אך גובה מחיר כבד.

יותר ויותר הפרעות נפשיות נמצאו במחקרים שנערכו בשנים האחרונות קשורות לפרפקציוניזם. הפרעות אלו כוללות חוסר החלטיות, אנורקסיה, בולימיה, פרוקרסטינציה (אי שליטה בהפרשת צואה), תחושות בושה וכישלון, דיכאון והפרעות אישיות שונות. חומרת ההפרעות הולכת וגדלה אצל הפרפקציוניסטים הסובלים מהן, כאשר הם עומדים מול מצבי מבחן והערכה.

מדוע חרב פיפיות?

חוקרים שונים הציעו שפרפקציוניזם או המרדף אחר שלמות הינו משתנה רב ממדי. כאשר בוחנים את הממדים השונים שהוצעו ע"י החוקרים ניתן לראות שלפרפקציוניזם היבטים בונים, המקדמים את התפתחות האישיות, והיבטים שליליים, המעכבים אותה ומקדמים פסיכופתולוגיה.

דאגנות בקשר לשגיאות, ציפיות הוריות, ביקורת מצידם וספקות בקשר לפעולות, נמנים על הממדים התורמים להפרעות נפשיות, ואולם מקצת הממדים כגון סטנדרטים אישיים וארגון עשויים בהחלט לתרום לדימוי העצמי של האדם. גם בתוך ההפרעות הנפשיות השונות, לא יקשה עלינו לשער שדאגנות בקשר לשגיאות וספקות בקשר לפעולות יהיו קשורים להפרעות אובססיביות-קומפולוסיביות, ואילו ציפיות הוריות וביקורת מצד ההורים תהיינה קשורות לדיכאון.

לפרפקציוניזם היבטים התורמים להסתגלות ולבריאות הנפש והיבטים התורמים לליקויים בהסתגלות ולפסיכופתולוגיה. יתר על כן, החברה מעודדת, שלא לומר לוחצת, על האדם להגיע להישגים מגיל צעיר.

השאלה באיזה כיוון יתפתח הפרפקציוניזם תלויה בגורמים הקשורים לסביבתו המיידית של הילד, בעיקר היחס שיקבל מהוריו: האם המסר המשודר לו הוא שהוא יקבל "אהבה על תנאי", כמו שראינו אצל המטופל המוצג בתחילת הכתבה או שמא הוא יהיה מקובל בכל תנאי ע"י הוריו ואז השאיפה להגיע לשלמות תהייה חלק מהגשמתו העצמית, משהו שקיים בינו לבין עצמו, ולא כאמצעי להתקבל ע"י הוריו.

מה קובע האם הפרפקציוניסט יהפוך להיות אדם בריא בנפשו או שיסבול מהפרעות נפשיות? אחד הנושא הממלאים תפקיד מכריע במצוקה הנפשית של פרפקציוניסטים מערב את תגובותיהם ללחץ הקשור בהישגים ובהערכה.

הפרפקציוניזם, מעצם הגדרתו, רומז על הצורך בהשוואת ביצועיו של האדם לאיזה שהוא קריטריון במצבים שבהם מוערכים הישגים. לכן, נודעת חשיבות רבה לחקירתו במצב הערכתי. במחקר שערכו לאחרונה ג'ניפר גרזנגורק ורוברט סלני מאוניברסיטת פנסילבניה השתתפו 70 נשים ו-26 גברים בני 20 בממוצע ונמצאו הבדלים באופן שבו פרפקציוניסטים מסתגלים ופרפקציוניסטים לקויי-הסתגלות מגיבים למשוב חיובי ושלילי.

פרפקציוניסטים לקויי-הסתגלות היו פחות שבעי רצון וגילו רמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון, כאשר קיבלו משוב שלילי לעומת לפרפקציוניסטים מסתגלים שקיבלו אותו משוב שלילי, אך גם כאשר הם קיבלו משוב חיובי הם עדיין חשו שביצועיהם אינם מספקים והיו יותר ביקורתיים כלפי הישגיהם מאשר אלה שקיבלו משוב שלילי. מה ניתן ללמוד ממחקר זה?
כבר בגיל 20 הפרפקציוניזם יכול להיות כוח מקדם או כוח מעכב התפתחות. אם הפרפקציוניזם הוא תוצר של יחס הורי ביקורתי, של אהבה על תנאי מצד ההורים, של שימוש בילד כסמל סטטוס של ההורה להצלחת ההורה, תוצאותיו יהיו הרסניות במידה כזו ששום משוב סביבתי לא יוכל לתקן.

ושוב, לפעמים עוצמתן של מלים של מטופל אחד, שוות יותר מממצאי מחקרים שיטתיים, כמו זה שהצגנו. אם נחזור לדברי המטופל הנ"ל, הוא אפילו כעס על המשוב החיובי שקיבל מהפסיכולוגית הקודמת וראה את כישלונה בכך שלא נתנה לו משוב שלילי.

מה בכל זאת ניתן לעשות בטיפול?

משוב הורי אחד לא שווה אלף משובים של הסביבה, בין אם יהיה זה ביה"ס, הצבא, האוניברסיטה ובצוק העיתים, המטפל. מציפייתו של המטופל למשוב שלילי מצד הפסיכולוגית שלו, עולה דילמה חריפה: למשוב חיובי הוא לא יאמין ולמשוב שלילי הוא יאמין, אך הייתכן שבטיפול הוא יקבל משוב שלילי דווקא?

קארל רוג'רס, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, טען שיחס חיובי בלתי מותנה ועקבי מצד המטפל הוא המזור לאותה קבלה על תנאי שקיבל המטופל במשפחתו. המציאות, אנו רואים, מעט יותר מורכבת.

בעבודה עם אותו מטופל, שתואר בתחילת הכתבה, היה צורך להלך בין הטיפות. היה ברור לי שיחס חיובי, שכמטפל כל כך התפתיתי להפגין, יבריח את המטופל כל עוד נפשו בו. מפתיע עד כמה אנשים זקוקים לקבל משוב ההולם את תפיסתם העצמית, שלילית ככל שתהיה.

יחס חיובי חד משמעי היה נתפס כבלתי אמין במקרה זה: "זה בטח מה שאתה אומר לכל המטופלים", "כדי להגיד את זה אתה מקבל תשלום", או "זה התפקיד שלך", היה אומר או לפחות חושב המטופל, וממהר לחפש מטפל שירדה בו. יחס שלילי בוודאי לא יעלה על הדעת שמטפל הומני יתן למטופל (ועוד יגבה על כך תשלום). צריך להיות גבול גם לסדיזם וגם למזוכיזם.

הואיל ואני מאמין שתפקידו של המטפל הוא להחזיר את המטופל אל עצמו, למעשה הדרך היתה להיענות למשאלתו לנצל את יכולתו לרדות בעצמו לקידום מטרותיו. שיחקנו בפנטזיה - יותר ממה שהמטופל התעלל בעצמו הוא כבר לא היה יכול להתעלל בעצמו, כך שנזק ממשי, או החמרה, לא היו צפויים. לעומת זאת, התביעה שישכלל את טכניקות הרודנות העצמית שלו המחישה לו שלא זו הדרך ולאחר עבודה טיפולית לא קלה וממושכת, לא היתה לו ברירה אלא להיות נחמד אל עצמו, לפחות יותר נחמד מאשר במצב בו הגיע לטיפול.

לאתר של ד"ר גידי רובינשטיין

דרג עד כמה מאמר זה עזר לך

עזר מאד

עזר

טוב

עזר קצת

לא עזר


* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר