כל מה שרציתם לדעת על אוסטאוארטריטיס

אוסטאוארטריטיס, או שחיקת מפרקים, היא מחלה ניוונית כרונית, שמקורה בהרס הסחוס המפרקי ועלולה להוביל לפגיעה תפקודית - ירידה במהירות ההליכה, קושי להיכנס למכונית, קושי בהלבשה, הגבלה באכילה ועוד. המפרקים הפגיעים ביותר במחלה הם הירך, הברך, האגודל ומפרקי עמוד השדרה. הסחוס הוא רקמה מורכבת מאד, לא מעוצבבת ובעלת אספקת דם דלה ביותר. היעדר העצבוב בסחוס מאפשר לו לבצע את אחד התפקידים החשובים ביותר שלו, והוא - לאפשר תנועתיות במפרק ללא חיכוך של העצמות זו כלפי זו. העומס שמופעל על הסחוס לא בא לידי ביטוי בכאב. מכאן נובע, כי הכאב המאפיין את המחלה מקורו לא משחיקת הסחוס עצמה, אלא מגורמים אחרים.

בתחילת המחלה, התהליכים הפתולוגיים הם דינמיים, כלומר, הסחוס הפגוע מנסה לשקם את עצמו, ומתחילים להיווצר אוסטאופיטים (זיזי עצם) למניעת אי יציבות. בשלב זה, מנוחה תחזיר את המצב לקדמותו. בשלבים מאוחרים יותר הנזק הופך לבלתי הפיך, ומתרחש כשל של כל מבני המפרק. המעבר ממצב דינמי למצב בלתי הפיך משתנה ממפרק למפרק ומאדם לאדם, ואצל רבים לעולם אף לא יתרחש.

למידע נוסף בנושא אוסטאוארטריטיס הכנסו לפורומים:
פורום אוסטאופורוזיס
פורום אורטופדיה
פורום בעיות מפרקים, החלפת מפרק, בעיות ברכיים
פורום דלקת פרקים, ראומטולוגיה
פורום מחלות פרקים בילדים, כאבי פרקים

גורמי סיכון להתפתחות אוסטאוארטריטיס:

הגיל הוא גורם הסיכון המובהק ביותר, אולם יש להבדיל בין אוסטאוארטריטיס לבין תהליכי הזדקנות נורמליים של המפרק ומרכיביו.
השמנה, בייחוד אצל נשים.
משפחתיות וגנטיקה.
טראומה קודמת במפרק מהווה גורם סיכון מרכזי להתפתחות אוסטאוארטריטיס. גברים עם היסטוריה של פגיעה מפרקית (בעיקר קרע ברצועות הצולבות וקרע במניסקוס), חשופים עד פי 6 להתפתחות אוסטאוארטריטיס במפרק שנפגע. פגיעה כזו, או שבר תוך פרקי או בסמוך למפרק, משנה את הביומכניקה של המפרק וגורמת לעומס על אזור ספציפי אחד שחשוף לנזק.
כאשר בוחנים אוכלוסיות קשישות, מוצאים עלייה בשכיחות האוסטאוארטריטיס בקרב נשים לעומת גברים ככל שמתבגרים. אחרי גורם הגיל, נמצא, כי כל עלייה של 5 יחידות ב-BMI מגדילה את הסיכון לאוסטאוארטריטיס פי 1.6. כמו כן, נמצא כי כל עלייה של 4.5 ק"ג במשקל מגדילה ב- 40% את הסיכון לאוסטאוארטריטיס של הברך. ירידה באחוז דומה בסיכון נרשמה כתוצאה מירידה במשקל.
פעילות גופנית היא גורם סיכון בעל שני קצוות. היעדר פעילות גופנית מחד ופעילות גופנית מופרזת מאידך, עלולים להגביר את הסיכון להתפתחות אוסטאוארטריטיס. המפרק הנורמלי בנוי לעמוד במעמסות דינמיות סבירות, הקשורות בתפקוד היומיומי. העמסה כזו מספקת השפעות מזינות חיוביות לסחוס ולשאר חלקי המפרק. כאשר הפעילות הגופנית מוגזמת, או בפעילות גופנית נורמלית הנעשית על גבי מפרק פגוע – עולה הסיכון לפגיעת המפרק ולהתפתחות אוסטאוארטריטיס.
תעסוקה - עבודות הדורשות תנועות חוזרניות (repetitive movements), או תנוחות קבועות (sustained positions) תחת עומס, מגבירות את הסיכון להתפתחות אוסטאוארטריטיס.
לדוגמה: איכרים נמצאים בסיכון להתפתחות אוסטאוארטריטיס, כורים בסיכון להתפתחות אוסטאוארטריטיס בברכיים ובעמוד השדרה וכן הלאה.

מאפייני המחלה:

שלבי המחלה הראשוניים הם שקטים בדך כלל, עובדה המסבירה, חלקית לפחות, את ההבדל בין ממצאי הקליניקה לממצאי בדיקות ההדמיה. גם בשלבים מאוחרים יותר הקורלציה בין הסימפטומים לסימנים הרדיולוגיים היא חלשה ביותר. הגורמים, או האירועים הגורמים למחלה להפוך לסימפטומטית אינם ידועים, אך קשורים, ככל הנראה, למבנים המקיפים את המפרק ומרכיבים אותו כגון הסינוביה, העצם והמבנים התומכים שמסביב (שרירים, רצועות וכדומה), ולא לסחוס עצמו שהוא חסר עצבוב לחלוטין. בדרך כלל מדובר במטופלים אחרי גיל העמידה המתלוננים על כאב, לרוב עמוק, באחד מן המפרקים האופייניים: ירך, ברך, מפרקים בין גלילים באצבעות הידיים (בייחוד אגודל), מפרקי עמוד-השדרה, בוהן הרגל, או בכל מפרק אחר שסבל בעבר מבחינה אורטופדית (אנומליה מולדת כגון פריקת ירך מולדת, שבר תוך מפרקי, קרע ברצועות וכדומה).

סימפטומים:

כאב - זהו הסימפטום הבולט ביותר. הוא לעיתים קרובות מפושט, או מוקרן לאזור אחר (לדוגמה: כאב בברך כתוצאה מאוסטאוארטריטיס של הירך). בדרך כלל הכאב מתחיל באופן ספונטני והולך ומתגבר עם השנים, מתגבר בפעילות ומוקל במנוחה.

נוקשות המפרק - באופן טיפוסי הנוקשות מופיעה אחרי תקופות של חוסר תנועתיות של המפרק, אך בהמשך עלולה להפוך לקבועה ופרוגרסיבית. נפיחות המפרק עשויה להופיע לסירוגין או באופן קבוע.

דפורמציה של המפרק - עלולה להיגרם כתוצאה מקיצור הקפסולה של המפרק או מחוסר יציבות שלו.

פגיעה בתפקודי היומיום - צליעה, קושי בעלייה במדרגות, הגבלת מרחקי ההליכה או חוסר יכולת לבצע תפקודים בסיסיים כגון הלבשה והנעלה. אלה הם הגורמים שבסופו של דבר, יניעו את המטופל לבקש עזרה.


לסימפטומים של אוסטאוארטריטיס יש, לרוב, אופי של התלקחות ורגיעה לסירוגין, כאשר תקופות הרגיעה יכולות להימשך חודשים ולעיתים אף שנים. במקרים של מחלה שנמשכת זמן רב, נראה דלדול שרירים, רגישות מקומית במישוש (וכן נוכל למשש את האוסטאופיטים), התעבות המפרק וקיום הנוזל הסינוסיאלי במפרקים שטחיים.

טווחי התנועה לעיתים קרובות מוגבלים מאוד, אך פעמים רבות אינם מלווים בכאב בתוך הטווח הקיים, אם כי עלולים להיות מלווים בקרפיטציות (crepitus), שהן רחשים הנשמעים מהמפרק בזמן התנועה. חלק מהתנועות מוגבלות יותר מהאחרות. בשלבי המחלה האחרונים עלולה להופיע חוסר יציבות משלוש סיבות אפשריות: אובדן הסחוס והעצם, קונטרקטורה לא סימטרית של הקפסולה, או חולשת שרירים.

טיפול באוסטאוארטריטיס:

על אף שאין מרפא ידוע לאוסטאוארטריטיס, הטיפול שניתן למטופל יכול להפחית את הכאב, לשמר או לשפר טווחי תנועה במפרק ולשפר את התפקוד. הטיפול באוסטאוארטריטיס מתחלק לשני סוגים: שמרני וכירורגי.

1. הטיפול השמרני

תכנית טיפול זו כוללת חינוך, הדרכה והסבר לחולה, ובמקרה הצורך גם לבני משפחתו, חברים או נותן שירותי סיעוד או טיפול רלוונטיים לו. המטופל לומד כיצד לטפל בעצמו על ידי ביצוע תרגילים, השתתפות בתוכניות טיפול, תמיכה חברתית, אישית או קבוצתית ועוד. מחקרים שבדקו השפעת שיחת טלפון חודשית יזומה, שנעשתה על ידי אדם מיומן שאינו מתחום הרפואה ושמטרתה העלאת נושאים כגון: כאב, תרופות והיענות לטיפול וליבונם עם המטופל, מצאו שיפור בינוני עד גדול בכאב ובתפקוד היומיומי.

לפיזיותרפיה ולריפוי בעיסוק תפקיד נכבד בשיקום ובשיפור התפקוד היומיומי. הפיזיותרפיסט מעריך את כוח השרירים, יציבות המפרקים ואת הניידות, ממליץ על שימוש בטכניקות שונות כגון חימום לפני המתיחות, מדריך את המטופל לתרגילים עצמאיים לשימור ולשיפור טווחי התנועה וכוח השרירים סביב המפרק ובגפיים התחתונות בכלל ומספק אביזרי עזר כגון: מקל, קביים או הליכון לשיפור הניידות. באופן דומה, המרפא עוסק בהתאמת סדים במקרה הצורך.

מטרת האימונים היא שיפור גמישות, כוח, פרופריוספציה, סיבולת לב ריאה ושיווי משקל. בנוסף לאימונים ולתרגול שיפור תבניות הליכה פתולוגיות, ניתן להתאים כאמור אביזרי עזר למטופל, כגון מדרסים לנעלים, מקל הליכה, הליכון, סדים וכו', ואף לבצע חבישות מיוחדות לפיקה המפחיתות כאב במקרים מסוימים ואף שומרות על יציבות הברך.

הטיפול התרופתי באוסטאוארטריטיס זה יעיל יותר בשילוב עם הלא תרופתי. רוב החולים עם אוסטאוארטריטיס מגיבים באופן דומה למשככי כאב ולנוגדי דלקת לא סטרואידיאלים. אפשרות נוספת לטיפול היא הזרקה מקומית של סטרואידים למפרק להורדת התהליך הדלקתי ולשיכוך הכאב, או הזרקה של חומצה היאלורינית לפרק לשימור הסחוס.

2. הטיפול הכירורגי

ניתוחים המוצעים למטופל הסובל מאוסטאוארטריטיס נחשבים לניתוחי בחירה. מטרתם אינה הצלת חיים כי אם שיפור איכות חיי המטופל. האינדיקציה לניתוח תהיה תלונה סובייקטיבית של המטופל על סימפטומים מקומיים של המחלה. חומרת המחלה צריכה להיות כזו, המשפיעה על איכות חיי המטופל. כמו כן, האופציה הכירורגית תילקח בחשבון בדרך כלל רק לאחר שנעשה ניסיון טיפול שמרני, שכשל.

ארטרוסקופיה - arthroscopy
בגישה זו חודרים למפרק הפגוע באמצעות ביצוע חתכים קטנים בודדים. בניתוח נעזרים בסיבים אופטיים המאפשרים קבלת תמונה מתוך המפרק, ובכלי ניתוח זעירים המאפשרים את שיוף הסחוס והטרייתו, הוצאת גופים זרים ועוד. אופציה ניתוחית זו יעילה בעיקר בשלבי המחלה המוקדמים, ותוצאותיה נשמרות בדרך כלל לזמן קצר.

לכתבות נוספות בנושא אוסטאוארטריטיס:
אוסטאוארטריטיס, המדריך
אוסטאוארטריטיס: התסמינים והטיפולים
מהפך: פעילות גופנית מונעת אוסטאוארטריטיס
לחיות טוב יותר עם דלקת פרקים ניוונית
צמחי מרפא לא יועילו לאוסטאוארטריטיס

אוסטאוטומיה - osteotomy
תיקון זוויות המפרק. בחלק מהמקרים הגורם העיקרי להתפתחות המחלה הוא מנחי מפרק לא יעילים מבחינה ביו-מכאנית, כלומר גורמים להעמסת הכוח על אזורי סחוס שאינם בנויים לכך. העמסה על אזורים אלה מביאה לשחיקה מוקדמת ומוגברת של הסחוס. שינוי הזווית נעשה על ידי חיתוך בעצם המקורבת או המרוחקת של המפרק, שינוי הזווית וקיבוע בזווית החדשה הרצויה על ידי ברגים. ניתוח זה מתאים לחלק קטן מן המטופלים, ושכיחותו נמוכה מסך הניתוחים הננקטים לטיפול באוסטאוארטריטיס.

החלפת מפרק מלאה או חלקית
בניתוח זה מוציא המנתח את המפרק הפגוע, או את חלקו בהתאם להיקף הפגיעה, ומחליפו במפרק מלאכותי, שעשוי ממתכת אל-חלד ומפוליאתילן. לשתל זה אורך חיים של כ-15 שנים, ומכך נובעת הנטייה של הרופאים לדחות ככל הניתן את מועד הניתוח, בכוונה להימנע ככל האפשר מהצורך בהחלפה של השתל פעמים נוספות במהלך החיים. נטייה זו נראית אומנם נכונה ונימוקיה הגיוניים, אולם יש, כאמור, צדדים אחרים לכך, כגון השפעת הכאב והמוגבלות הפיזית הממושכת על נפשו, על מצבו החברתי ועל מערכות גופו השונות של החולה.

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר