היפראקוזיס: גורמים וטיפול

היפראקוזיס הוא רגישות יתר לשמיעה. זהו מצב רפואי נדיר יחסית, אך בר טיפול. היפראקוזיס אינו מעיד על יכולת שמיעה מוגברת או טובה יותר מאשר אצל אנשים אחרים ואף גורם לאובדן שמיעה בתדרים מסוימים, לצד אי נוחות
מאת אביגיל אגלרוב
| 15/09/2013 |
צפיות: 10,706
דירוג: 4.8 מתוך 5 הצבעות
התקבלו 5 דירוגים בציון ממוצע 4.8 מתוך 5

מאפיינים עיקריים של היפראקוזיס


קיימים שלושה מאפיינים עיקריים של מצב זה: היפראקוזיס כללי, שמיעתי, ומצב הקרוי רגישות צליל רכה.

המאפיין הכללי מוגדר כפוטנציאל אוניברסלי לחוויית רגישות יתר של חוסר נוחות בשמיעה. אם מצב רגישות הקול משפיע על תדרים מסוימים בלבד, התופעה נקראת בדרך כלל היפראקוזיס שמיעתי. כאמור, מצב זה מלווה לעיתים קרובות בירידה בשמיעה בתדרים אחרים.

למידע נוסף בנושא בעיות שמיעה הכנסו לפורומים:
פורום אף אוזן גרון
פורום גיל המעבר
פורום הפרעות שמיעה, ליקויי שמיעה, חרשות
פורום נוירוכירורגיה, ניתוחי ראש
פורום סיעוד

רגישות צליל רכה פירושה מצב אשר בו החולה רגיש לקולות או רעשים מסוימים, שאינם בהכרח חזקים במיוחד. יחד עם זאת, הם יוצרים תגובה רגשית חזקה עד כי קול של לעיסה, למשל, או רעש של חריקת גיר על הלוח, נתפס כפוגעני או מטריד מאוד.

לעיתים נחוץ לשלול מחלת נפש או מקורות פסיכוסומטיים של הבעיה, היות וקל לבלבל היפראקוזיס עם בעיות ותכונות אשר עלולים להצביע לכיוון אבחנות שונות של מצבים דומים. אם התסמינים משפיעים על השינה, תחושת עייפות מתמשכת עלולה להחמיר את המצב ולהפחית את יכולת המטופל ליישם מנגנוני התמודדות.

היפראקוזיס ותופעת אובדן השמיעה


תופעת אובדן השמיעה היא חלק מתהליך ההזדקנות, ובדרך כלל מתרחשת כאשר התדרים העליונים של השמיעה מושפעים מחרשות. לכן, במקרים אלו כדאי לנסות לדבר בקול רם ועמוק יותר, ולא להגיע לתדרים הניתנים לקליטה באמצעות תאי שמיעה אשר עדיין לא נפגעו. לעיתים, בשל חוסר השמיעה בתדרים מסוימים, ירים החולה את קולו בעת שיחה, עד כדי כך שהוא יתבקש לא לצעוק.

היפראקוזיס ותופעת אובדן השמיעה הם שני מצבים רפואיים אשר אינם קשורים זה לזה. ההבדל המשמעותי בין השניים מוסבר מבחינה פיזיולוגית: תופעת אובדן השמיעה היא בעיה של מערכת השמיעה ההיקפית. כלומר, האוזן. ואילו היפראקוזיס הוא מצב בעייתי של מערכת השמיעה המרכזית. משמעות הדבר היא כי היפראקוזיס הוא מצב אשר נובע כתגובה חלקית לגירוי, מה שעשוי להסביר אף את המרכיב הרגשי התכוף.


הגורמים לרגישות היתר


המנגנון המדויק להיפראקוזיס אינו ידוע. המצב יכול להתרחש באוזן אחת או בשתיהן והוא עשוי להשפיע על המטופל בהדרגה או בפתאומיות. חלק ניכר מהחולים מבחינים במצב זה לאחר פגיעת ראש, זיהומים באוזן התיכונה או לאחר ניתוח אף-אוזן-גרון. בנוסף, טראומה אקוסטית חריפה או חשיפה כרונית לרעשים במהלך העבודה או פעילות מסוימת, עשויות לתרום או אף לגרום למצב זה. בנוסף, קיים קשר אפשרי לתנאי מיגרנה ותנאים פסיכיאטרים רגשיים. היפראקוזיס נפוץ הרבה יותר כאשר האדם כבר סובל מבעיות שמיעה.

מאחר וקשה לזהות ולהכיר בהשפעה המלאה של בעיה בלתי נראית זו, אנשי הבריאות המקצועיים מתקשים לטפל בה באופן מלא ומעשי. חולים רבים עם היפראקוזיס בכל צורה, אשר משוכנעים כי האוזן הפנימית שלהם "פגומה" ומתחילים להשתמש בעזרי הגנת אוזניים על מנת להפחית את החשיפה לרעש או צלילים מסוימים, רק מחמירים את הבעיה, היות ופעולה זו מגבירה את החרדה והקיבעון לצלילים.

שכיחות


אין זה ברור כמה אנשים מושפעים מהיפראקוזיס. חולים עם מצב זה אינם חווים הפרעה משמעותית בחיים הרגילים עד כדי פניה לקבלת טיפול. נראה כי המצב משפיע בעיקר על מבוגרים, ולעיתים קרובות מתרחשת התופעה לאחר גיל ארבעים. יחד עם זאת, גם ילדים עם אוטיזם מפגינים לעיתים קרובות רגישות יתר לצלילים מסוימים.

טיפול


על מנת למנוע את תחושת התסכול, החרדה וחוסר הוודאות של המטופל, יש להציג גישה שיטתית לבעיה וללמוד עליה את המידע הרלוונטי. או לפחות לסווג את התסמינים באופן נכון אשר משפר את הטיפול:

לכתבות נוספות בנושא בעיות שמיעה:
הזיות שמיעה עקב סכיזופרניה
אבחון אובדן שמיעה אצל ילדים
האם אובדן שמיעה יכול לנבא אלצהיימר?
הגיל השלישי: התמודדות עם אובדן שמיעה
גיל הזהב: מה שמעתם על בעיות שמיעה?

אם קיים אובדן שמיעה משמעותי עם היפראקוזיס, מכשיר שמיעה עשוי להיות נחוץ, אך עליו להיות מותאם ספציפית למצב זה.
טיפולי אינטגרציה שמיעתית ומחוללי צליל עשויים לשפר את הביטחון העצמי של החולים ולהגדיל את הסובלנות לקול. טיפולים אלו צריכים להיות מיושמים רק באמצעות מומחי בריאות מנוסים ומיומנים.
ייעוץ יכול להועיל, ומומלץ לערב אנשי מקצוע מנוסים בתחום זה. באופן כללי, הטיפול נושא תוצאות ארוכות טווח משביעות רצון.

רמת הטרדה והלחץ אותה חווה המטופל, עשויה להשתפר לאחר הטיפול. אם נעשה שימוש בגישה מובנית, שיעור ההצלחה להקלה על התסמינים הוא בין 50-85%, והטיפול עשוי להימשך בין מספר שבועות לעשרה חודשים, כולל מעקב.

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר