.jpg)
.jpg)
.jpg)
הזיות השמיעה אינן דיבור פנימי המוכר כשלב הכרחי בהתפתחותה של החשיבה שהיא המפתח לתודעה האנושית. דיבור פנימי הוא נורמטיבי כל עוד יש שליטה על כך. במחקרים נוירו-ביולוגיים בהם השתמשו בהדמיה (MRI, fMRI) לבדיקת מוחם של חולי סכיזופרניה, גילו כי יש הבדלים משמעותיים באזורים הפרונטאליים הקדמיים ובפעילות החומר הלבן במוח, בין אלה ששומעים קולות לבין אלה שלא שומעים. מגוון רחב של צלילים מעורבים בתופעה, וכאשר צלילים אלה מייצרים קולות, הם הופכים להזיות שמיעה בצורה של מילים ומשפטים.
במשך השנים ניתנו הגדרות שונות להזיות שמיעה, כאשר המשותף לכולן היה שהחולה תופס בתחושתו את ההזיה הקולית כמציאותית, למרות שהיא מתרחשת ללא גירוי חיצוני ואין לה בסיס במציאות. אני שואל: כיצד ייתכן שאדם "שומע" משהו שלא קיים? ואם אין בסיס במציאות מאיפה הוא "שומע" זאת? תשובתי היא שהתופעה אכן קשורה למציאות, והזיות השמיעה לא שייכות ישירות לתחום של הפרעת תפיסה חושית.
למידע נוסף בנושא הפרעות נפשיות הכנסו לפורומים:
פורום פסיכולוגיה
פורום פסיכולוגיה הוליסטית
פורום פסיכותרפיה גופנית
פורום פסיכיאטריה
פורום פסיכיאטריה ילדים ובני נוער
הסבר - יש מספר טענות מוסכמות:
1. תהליך החשיבה של אדם מורכב מאוסף משפטים המורכבים ממילים, המורכבות מצלילים.
2. במצב תקין יש לתהליך החשיבה התחלה וסוף והוא מוכוון מטרה.
3. צלילים נקלטים במוח מהעולם החיצון.
4. הצלילים נשמרים במוח ונשלפים באמצעות פונקציות של זיכרון לטווח מיידי, או קצר, או ארוך, בהתאם לצרכים של הפעילות המוחית.
5. ישנם צלילים המגיעים למוח מהגוף עצמו, כך למשל נקלט קולו של האדם כאשר הוא עובר דרך עצמות הגולגולת. ידוע שתדר של צליל שעובר דרך עצמות שונה מהתדר של אותו צליל שעובר באוויר, דבר זה מסביר מדוע איננו יכולים לזהות את הקול של עצמנו כאשר משמיעים לנו אותו מבחוץ.
6. כל עוד המוח במצב תקין, תהליך החשיבה הוא מתמיד, ללא הפסקה, מלבד אולי בשלבי השינה העמוקים.
7. תהליך החשיבה ניזון ממאגר הצלילים הנמצאים בזיכרונו ובשימושו של האדם באופן יום יומי, ואלו הם צלילי האדם עצמו. הוא משתמש בצלילים אלו הן בעת דיבור והן בזמן חשיבה, אלא שבזמן חשיבה הוא איננו משתמש במיתרי קולו.
8. הקול הפנימי משמש בסיס "המלביש" בצלילים את תוכן החשיבה, ובכך מאפשר לחשיבה להתקיים, כמו למשל תנועה של יד שלא יכולה להתקיים בלי שרירים, גידים ועצמות.
מרכזים מוחיים שאחראים על הפקת קול ובקרה עליו, יידעו במצב תקין להבדיל בין קול בעת דיבור לבין הופעתו בעת חשיבה. בזמן הדיבור המוח מבצע בקרה על החשיבה ועל הדיבור כאחד. בעת הדיבור המוח קולט ומנתח את הצלילים שמרכיבים מילים ומשפטים כקול. בעת שקיימת חשיבה בלבד והאדם אינו מדבר, מוח תקין מזהה אותה כחשיבה בלבד. על מנת לאפשר לחשיבה להתקיים בצורה תקינה, המוח מייצר ומקיים פונקציות קוגניטביות של זיהוי ובקרה שונות כגון: "זיהוי חשיבה", "זיהוי קול", "מחשבה שלי או לא שלי", "מחשבה נכונה או לא נכונה", "המחשבה השיגה את המטרה או לא" וכו'. בין הפונקציות הקוגניטיביות הללו, הפונקציה "אני יודע שאני חושב" היא המרכיב הבסיסי בתהליך ההפנמה, ומהווה גם בסיס לבחינה עצמית ובוחן המציאות, ואחראית להתאמה בין העולם הפנימי לעולם החיצון. כשהאיזון בין העולמות נפגע אז נוצרת סטייה מהנורמה ומתעוררת בעיה.
נורמה היא מצב של שיווי משקל דינמי בין פרמטרים ביו-פסיכו-סוציאליים של האדם לבין הסביבה הביו-פסיכו-סוציאלית שבה הוא נמצא. במצב נורמלי, כל השרשרת של "קו הייצור" של הפונקציות ליצירת מחשבה אמורה להיות במצב של שיווי משקל. כל זה נכון כל עוד המוח מסוגל להפיק כמות מספקת של אנרגיה כדי לאפשר לתהליכים אלה להתקיים. חוסר באנרגיה בכל אחד משלבי התהליך הנורמטיבי של החשיבה, עלול לגרום להיווצרות עיוותים במוצר הסופי, כגון: עיסוק יתר, מחשבות שווא פרנואידיות, הזיות פונקציונליות, שמיעת מחשבות, ובסופו של דבר, עם התעצמות הפגיעה בתהליך החשיבה, היווצרות קולות.
במהלך תהליך הפנמה אנו לומדים לזהות בוודאות את מקור תוכן החשיבה (מי אמר את זה – אימא, אבא, מורה וכד'). לאורך כל התהליך האדם יידע להבדיל בין מחשבות או מסקנות שלו לבין אלה של מישהו אחר. בסוף התהליך הופך תוכן המחשבות ממקור זר להיות חלק ממחשבותיו של האדם עצמו.
הצלילים, המילים והמשפטים מאוחסנים בזיכרון. צלילים שהם בשימוש יומיומי נמצאים בזיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך, אחרי שעברו תהליך של זיהוי ראשוני. בהמשך, תהליך הזיהוי נעשה באופן אוטומטי. אין עוררין על כך שקל לזהות קול של בני המשפחה, שכנים, חברים שעמם אנו בקשר מילולי יומיומי, לעומת זאת קשה לנו לזהות את הקול שלנו שהוקלט והושמע לנו מבחוץ. קולו של אדם מלווה אותו מהצלילים וההברות הראשונות שהוא משמיע, למרות זאת צלילו האמיתי של קולו איננו מוכר לו מאחר והוא שומע אותו "מבפנים" כאשר הוא מדבר, כי הקול עובר באמצעות עצמות הגולגולת ללא מעורבות של האוזן התיכונה והחיצונית.
ההשערה שלי היא שבמקרה של הזיה, ככל הנראה אין בקרה תקינה על החשיבה, וייתכן גם שמרכיב הבקרה על הדיבור מתפקד בצורה מעוותת. דהיינו, החולה לא מבדיל בין חשיבה לדיבור, ולכן קולט את החשיבה כמו דיבור. היות ולא הייתה פקודה להפעלת מערכת הדיבור, ולמרות זאת החשיבה נקלטה כדיבור (כי המרכז שמבדיל בין דיבור לחשיבה איננו מתפקד כראוי), המסקנה המוטעית במצב זה היא ש"קול" לא מוכר מדבר בתוך הראש.
בדרך כלל מטופל ששומע קולות מדווח על שני סוגים של קולות – מוכרים ו/או לא מוכרים. ההסבר לדעתי הוא כי במצבים חולניים, חלק מהמחשבות והקולות הפנימיים יכול להיות מורכב ממילים, משפטים או צלילים שלא שייכים לחולה, אלא מכילים אלמנטים צליליים השייכים לדמויות משמעותיות בסביבתו הקרובה בהווה או בעבר. הטענה שלי היא שלא ייתכן מצב שחולה ישמע צליל או קול שלא נמצא במאגר הזיכרון שלו, שהם קולות אנשים מסביבתו הקרובה שעמם היה בקשר אינטנסיבי יומיומי. כך ניתן להסביר את היווצרות התופעה של שמיעת קולות מוכרים. קולות אלה מלווים לרוב בתכנים פשוטים ובד"כ באים לידי ביטוי כפקודות או כמשפטים קצרים. לכן ניתן בד"כ לזהות וגם לנבא קשר בין תוכן הקולות לבין התנהגות המטופל כלפי אותם אנשים שאת קולותיהם הוא שומע לכאורה. הניסיון הקליני מלמד כי חלק מהחולים עם הזיות שמיעה מדווחים על שמיעת קולות לא מוכרים. הגיוני להניח כי המוח אינו מסוגל לייצר קול פנימי שלא קיים במאגר הזיכרון שלו.
מהו אם כן מקורם של הקולות הלא מוכרים?
ניתן להסיק שהקולות הלא מוכרים הם קולותיו של האדם עצמו, כי אנחנו לא מזהים את הקול של עצמנו. כאשר האדם עסוק בחשיבה אך אינו מבדיל בין מחשבות של עצמו לאלה של אחרים, ויתרה מכך, כאשר הוא כלל לא מזהה שהוא חושב, אז עלולה להסתמן תופעה של "שמיעת קולות" ללא גירוי חיצוני. ההסבר הוא כי במצב זה מחשבותיו אינן עוברות זיהוי ובקרה תקינים במרכזים העליונים במוח שאחראים על בקרת החשיבה.
להערכתי, בתהליך היווצרות התופעה של שמיעת קולות, מבחינה היררכית קודם באה "שמיעת מחשבות" כאשר עדיין קיים אצל המטופל תהליך תקין של זיהוי החשיבה, אך יש כבר שיבוש של בקרת החשיבה. כך למשל, חשיבה של מטופל על חשיבתו אינה מזוהה כחשיבה אלא מזוהה כדיבור, והוא מתחיל "לשמוע" את החשיבה ולהתייחס אליה כמו ל"קולות בקרה". מאחר ולטענתי אנחנו לא יכולים לשמוע מה שלא שמענו קודם, אז הקולות הלא מוכרים הם בעצם הקולות שלנו שאיננו מזהים. לכן ניתן לקבוע שגם במצבים פתולוגיים אי אפשר לשמוע קולות רבים שאינם מוכרים, אלא רק קול אחד ויחיד בלתי מוכר והוא של האדם עצמו. לפי הסבר זה ברור שלא ייתכן מצב שאישה תשמע קול שאינו מוכר של גבר ולא ייתכן שגבר ישמע קול שאינו מוכר של אישה.
לכתבות נוספות בנושא סכיזופרניה:
סכיזופרניה - כשדמיון הופך למציאות
סכיזופרניה: הכל על טיפול תרופתי
סכיזופרניה - יוגה וריקוד עשויים לסייע
סכיזופרניה: כל הטיפים להתמודדות המשפחה
סכיזופרניה: זיפרקסה מגלה יעילות
במצבים פתולוגיים בהם שני המנגנונים (של הבקרה על החשיבה והבקרה על הדיבור) לא מתפקדים כהלכה, יכול להיווצר מצב בו מרכז הבקרה על החשיבה עלול "לשלוף" בו-זמנית צלילים השייכים למטופל וכאלה שאינם שייכים לו. במקרים כאלה המטופל ישמע בו זמנית "קול" שלא מוכר ו"קול" או "קולות" מוכרים הבאים לידי ביטוי בתיאור של "שיחה שמתנהלת בתוך המוח", כאשר לעתים קרובות גם המטופל עצמו לוקח חלק פעיל באותה "שיחה".
השאלה החשובה היא: באילו תנאים הופך התהליך הנורמטיבי של החשיבה לפתולוגי?
ככל שמרכזים במוח נוצרו מאוחר יותר מבחינה התפתחותית ואחראים על יותר פונקציות, כך הם רגישים יותר לשינויים שמתרחשים, כולל שינויים גנטיים והשלכותיהם על תהליכים כמו תהליך של ייצור חלבונים, ייצור אנרגיה וכו'. מרכזים שאחראים על החשיבה והדיבור שעבור פעילותם המורכבת האספקה האנרגטית היא קריטית, יכולים להיפגע ביתר שאת מאחר ומבחינה התפתחותית הם נוצרו מאוחר יותר. כדוגמא לכך - הפסקה באספקת חמצן למוח הרבה יותר קריטית מבחינת הזמן, בהשוואה לפעילות הלב שמבחינה התפתחותית נוצר לפני המוח. אצל חולי סכיזופרניה שסובלים מהזיות שמיעה, כנראה שהאספקה האנרגטית לאותם אזורים במוח שאחראים על בקרת החשיבה והדיבור משובשת, וכתוצאה מכך פועלים בצורה לא תקינה. הם אינם מצליחים לזהות חשיבה כחשיבה אלא מזהים זאת כקול דיבור בתוך הראש.
* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר
.jpg)
