שלום כיתה א – אבל מתי?

לפני 10 שנים, עת עבדתי כפסיכולוגית חינוכית ב-19 גני ילדים, נתקלתי בתופעה מעניינת עד מאוד: באחד הגנים לא פחות מ-40% מהילדים בשכבת גן חובה היו בני השנתון של כיתה א. גם בגנים האחרים היו בין 10-25% ילדים שנשארו שנה נוספת בגן בטרם עלו לכיתה א, אבל שיעור כה גבוה – שאת ממדיו ראיתי בבירור רק כאשר ביקשתי את רשימת תאריכי הלידה של הילדים – הפתיע אותי מאוד.

למידע נוסף בנושא בשלות לכיתה א היכנסו לפורומים:
פורום אספרגר - PDD, חינוך מיוחד
פורום הפרעות דיבור, ליקוי דיבור, גמגום
פורום הפרעות קשב וריכוז
פורום הפרעות קשב וריכוז, רפואה משלימה
פורום פסיכולוגיה ילדים

בגן זה, כמו בשאר הגנים, היו מרבית הנשארים שנה נוספת בנים, חלקם גדולים פיזית, חלקם מפותחים מאוד מבחינת המוטוריקה הגסה. גם עובדה זו משכה מייד את תשומת לבי, שכן, בנוסף לחזותם הבוגרת של בנים לא מעטים בכל אחד מהגנים היה גם רוב גדול יותר ל"טובת" בנים ככל ששיעור ההישארות שנה נוספת בגן עלה.

כל הגננות ששאלתי לפשר השיעור הגבוה כל כך של כניסה מאוחרת לבית הספר ענו ש"הילד לא בשל" או "הילד לא בשל רגשית". לשאלתי: "ומה נעשה עכשיו כדי שהילד יבשיל?" התשובה היתה בדרך כלל: "שום דבר. עצם השהות בגן שנה נוספת תעזור לו להבשיל". "אבל יש לכם גננות שילוב שעוזרות לילדים אחרים", הקשיתי. "למה ילד שכבר אותר כלא-בשל לא מקבל עזרה מהן?" המשכתי. "כי הוא לא זכאי", היתה התשובה. ואמנם, בחודשים הבאים, כאשר זומנתי להשתתף בוועדות השמה ובוועדות שילוב הבנתי, שכלל חשוב הוא, שלילד בן 6 כבר לא "מגיעה" גננת שילוב גם אם הוא מבקר עדיין בגן. מאידך גיסא – אם הוא כבר בכיתה א, ה"קרדיט" שנזקף לזכותו הוא עדיין מלא, ואם יש אפשרות לקבל עזרה – הוא יהיה זכאי לה בכל תחום לימודי או רגשי.

עתה היתה התעלומה גדולה עוד יותר: הלא כדי להשאיר ילד שנה נוספת בגן יש צורך בהסכמת ההורים. מה גורם להורים להסכים לכך, כאשר האלטרנטיבה היא כיתה א המתאימה לו, עם סיכויים טובים לקבל עזרה בבית הספר ומחוצה לו כדי לעזור בהשלמת הפערים ובפתרון הבעיות?


את התשובה לתעלומה קיבלתי עד מהרה – וזאת מההורים שפנו אלי בבקשה ל"מכתב ממך שממליץ שילד יישאר שנה נוספת בגן". כאשר שאלתי: "למה לדעתכם הילד זקוק לכך?" התשובות היו, ברוב המוחלט של המקרים, מהסוג: "כי כשאני נכנסתי לכיתה א' היה לי מאוד קשה עם הלימודים", "כי אני הייתי הכי נמוכה בכיתה ובגלל זה התעללו בי", "כי כל פעם שכתבתי הכתב יצא נורא וכולם צחקו עלי", או "כשהמורה שאלה אותי משהו תמיד הייתי מסמיקה ואז התחלתי לגמגם". כמעט כל ההורים לא הצליחו לראות את ילדם כישות נפרדת מהם, כילד או ילדה עם צרכים משלהם, עם אישיות משלהם, עם רצונות משלהם. אין כל ספק – ההורים הללו רוצים למנוע מהילד תסכול, התעללות, או כשלון. אבל הם לא מסוגלים לראות שהדרך, שאולי היתה נכונה למנוע מצבים כאלה עבורם, אינה בהכרח הדרך עבור ילדם.

זאת ועוד. טבעי עד מאוד לנסות להסביר מצבים מסוימים או תופעות מסוימות בסיבה אחת, חד-משמעית, ואם אפשר – סיבה שהיא מחוץ לשליטתנו. למשל אם התעללו בי כשהייתי בכיתה א וכן נולדתי בספטמבר והייתי נמוכה מהממוצע, ה"הסבר" להתעללות הוא מובן: בגלל שהייתי קטנה בגיל וגם בגודל – התעללו בי. אם אמנם כן הדבר – כאשר בתי תגיע לגיל 6 היא לא תיכנס לכיתה א. אולם כאשר היא תהיה בת 7 היא כבר לא תהיה קטנה יחסית לשנתון שלה אלא להיפך, וגם אם היא נמוכה יחסית לגילה – היא כבר לא תהיה נמוכה ביחס לשאר הבנות בכיתה, הצעירות ממנה בשנה. המסקנה: כדאי לה מאוד להישאר עוד שנה בגן.

ברור שמבחינה לוגית יש כשלים רבים במערכת ההנחות והמסקנות הזאת, אבל כאשר מדובר בילדים שלנו – קשה מאוד להתנער מהרגשות המציפים אותנו, מהקישורים לעברנו אנו ומהגעה להיסקים שגויים. מה שמנחה אותנו כהורים זה תמיד "טובת הילד", ומהי בדיוק "טובת הילד" זו סוגיה שהתשובה עליה תלויה בנשאל. כאשר הנשאר הוא הורה, התשובה תהיה כמעט תמיד: "מה שהיה טוב לי, או מה שהיה צריך לקרות לי כדי שלי יהיה טוב – זה לטובת ילדי".

מעבר לכשל הלוגי המצוי ביסודה של ההנחה, שאני יכול למנוע מילדי את מה שקרה לי על ידי כך שאשאיר את הילד שלי עוד שנה בגן, יש כאן גם הנחה מוטעית נוספת: "מה שהיה הוא שיהיה", כלומר "אם התעללו בי – כנראה שגם בני מועד להתעללות. אם לי היה קשה לכתוב, גם לבתי יהיה קשה". הנחה זו אינה נכונה, פשוט בגלל העובדה שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, ואף כי מטענו הגנטי נקבע על ידי הוריו, המטען הגנטי לבדו אינו מנבא את כל המאפיינים ההתפתחותיים, הפסיכולוגיים והקוגניטיביים של הילד. בנוסף, הנחה זו גם מסוכנת להתפתחותו הנפשית הקוגניטיבית של הילד. התפיסה של הילד כשלוחה של ההורה היא עול פסיכולוגי בלתי נסבל עבור כל ילד, שצריך, וגם זכאי, להתפתח כיצור אוטונומי, עם שטחי התעניינות משלו, העדפות חברתיות שיכולות להיות שונות או אף מנוגדות לאלה של הוריו, ותחומי התעניינות שהוריו אפילו לא יודעים על קיומם.

<@ --- IMG_2 --- @>
סכנה נוספת הצפויה לילד שנשאר שנה נוספת בגן היא כאשר מבטיחים לו, כפיצוי לכך שהוא לא יעלה לכיתה א עם חבריו, שהוא יהיה "הכי חזק" או "הכי חכם", ואם זו בת – לא אחת שמעתי את ההבטחה "את תהיי מלכת הגן". כל הבטחה בדבר מקומו היחסי של הילד, החברתי או לימודי, כזו שתחילה ב"הכי" היא שקרית. וכי כיצד יכול הורה להבטיח לילדו שאף ילד אחר לא יהיה חזק יותר? או חכם יותר? ההבטחה "את תהיי מלכת הגן, חמורה אף יותר. את מקומו החברתי של הילד בחברת בני גילו אין ההורים קובעים. יתירה מזו – בדרך כלל התערבות הורית בנושא זה גורמת לפחיתה במעמדו של הילד. כאשר הילד מגלה שהוריו שיקרו לו: שהוא לא הכי גבוה, או הכי חזק, הוא מאבד את אמונו באנשים שעליהם הוא אמור לסמוך בצורה מוחלטת. המסקנה ההגיונית שילד כזה יסיק היא שהוריו שקרנים, ולכן הוא לא יכול לסמוך עליהם, או שכל המבוגרים שקרנים, או שכולם שקרנים. כל אחת מהמסקנות האלה תפגע ביכולתו של הילד לתת אמון בזולת, ובייחוד בהוריו.

עשרות רבות של הוריהם הגיעו אלי באותה שנה כדי לקבל "מכתב שבו כתוב שהילד/ה צריכים להישאר שנה נוספת בגן", רק אצל חלקם הקטן חשבתי שכך ראוי שיהיה, ואילו ברוב המקרים חשבתי שעדיף שהילד ייכנס לכיתה א תוך קבלת העזרה המתאימה בתחומים הרגשיים והחברתיים, בתחומי המוטוריקה העדינה בדרך כלל אך לפעמים גם הגסה, בתקשורת בין-אישית, בטיפול בבעיות שהיו תוצאה ישירה של טראומה או משבר משפחתי, ועוד.

הילדה היחידה שאביה התנגד נמרצות להישארותה בגן שנה נוספת, על פי המלצתי, היתה ילדה עם פיגור קל, ילידת אוקטובר. המלצתי הראשונה היתה שהילדה תיכנס לכיתה "קטנה" שהיא שם קוד לכיתה בת 8-10 של ילדים עם בעיות שונות, שבה, בנוסף למחנכת שתחום התמחותה חינוך מיוחד, ביקרה גם קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, סטודנטית לקראת סיום לימודיה שתחום התעניינותה היה דיסלקציה, ובת שירות לאומי שחילקה את זמנה בין מספר כיתות שהלומדים בהם נזקקו לתיווך רב בלמידה ולשינון מתמיד. לאחר שהאב דחה מכל וכל את המלצתי, הצעתי, שמאחר שהילדה קטנה על פי גילה, אולי כדאי שתישאר עוד שנה בגן שהיה ביישוב המגורים של המשפחה, וכך תחסוך את הנסיעות פעמיים ביום באוטובוס שאסף את כל ילדי היישוב ופיזר אותם במוסדות הלימוד השונים בתחום המועצה האזורית. בתגובה אמר לי האב: "נדמה לך שאת יודעת הכל – חכי ותראי: הבת שלי תהיה פרופסור". הבת נכנסה לכיתה א "רגילה", סבלה שם הן מבחינה חברתית והן לימודית מהיום הראשון של שנת הלימודים, ובכיתה ב עברה לכיתת חינוך מיוחד.

לכתבות נוספות בנושא פסיכולוגיה:
אובדנות ונסיונות התאבדות בקרב מתבגרים
חינוך: מתי אסור לגבות את ה"מערכת"?
חינוך ילדים: כיתות קטנות – האמנם?
איך לגדל ילדים עם מודעות לחיסכון?
הכנה למבחן לאיתור מחוננים: כדאי או לא?

הורים יקרים! אם ילדכם בן 6, ואתם שוקלים להשאירו עוד שנה בגן, אנא חשבו היטב למה אתם רוצים בכך. האם לדעתכם יש סיבה אובייקטיבית להשארה של שנה נוספת בגן, או שאתם "חושבים" שיהיה לו טוב יותר בגן, "מאמינים" שהוא יהיה "חזק" יותר או "מלך הכיתה"? האם אתם מסיקים מחייכם או מנסיונכם על ילדכם? אם התשובה היא "כן" על אחד מהשאלות הללו – אנא ממכם, אל תחפשו פסיכולוג שיסכים לכתוב חוות דעת לפיה הילד צריך להישאר שנה נוספת בגן. בדקו האם ילדכם יכול לעלות לכיתה א ללא תמיכה, או שהוא זקוק לתמיכה רגשית, לעזרה בתחום המוטוריקה העדינה או הגסה, או לסיוע באחד התחומים הקוגניטיביים. שנה נוספת בגן אינה תחליף לתמיכה כזאת.

ניתן ליצור קשר עם ד"ר חנה דויד בטלפון: 03-9674748.

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר