חינוך: מתי אסור לגבות את ה"מערכת"?

מערכת החינוך עשתה, עושה ותעשה עוולות רבות לילדים רבים שישאו את הצלקות למשך כל החיים. מצד שני – בית הספר הוא המקום בו ילדיכם לומדים מהי סוציאליזציה, מתרגלים אותה בחברת בני גילם, צעירים מהם ובוגרים מהם, כמו גם תוך כדי מגע עם ממונים עליהם – בעיקר המורות והמנהלת.

למידע נוסף בנושא חינוך ילדים היכנסו לפורומים:
פורום אספרגר - PDD, חינוך מיוחד
פורום התפתחות הילד, התפתחות ילדים
פורום פסיכולוגיה ילדים
פורום פסיכיאטריה ילדים ובני נוער
פורום רפואת ילדים, מחלות ילדים

אי אפשר לנהל מערכת ללא חוקים ותקנות ובלי עונשים על הפרתן, ובוודאי שאי אפשר לנהל כיתה ללא ציות לסמכות, ללא קבלה של הדרישות והימנעות מהאיסורים. איסורים אלה מחלקים לשתי קבוצות עיקריות: 1. הברורים מאליהם, כמו לא להכות את הזולת ולא לשבור חפצים, 2. כאלה שנועדו בעיקר לכך שלמורה יהיה נוח, או שהיא תרגיש ש"מכבדים" אותה, כמו לא להתנועע בכיסא בזמן השיעור, או לא לקרוא ספר כשהיא מלמדת.

רבות נכתב על כך שהורים עברו מזמן את הגבול של מה שמכונה "מעורבות הורית", שמטרתה לשתף את ההורים במה שקורה בבית הספר, לעשות אותם חלק מהמעשה החינוכי שמשלים בבית את העקרונות וההתוויות הניתנים בבית הספר. ההנחה היא שכאשר ה"מעורבות" הופכת ל"התערבות" מאוד קשה לצוות בית הספר להטיל משמעת על התלמידים. ישנם מקרים של הפעלת איומים, תביעות משפטיות שאינן תמיד מוצדקות ובמספר מקרים אף אלימות מצד הורים כנגד מורים. במצב כזה המעשה החינוכי-לימודי מונע מפחד ולא מרצון להיטיב עם התלמיד, גם כאשר פירוש הדבר אי הענשתו על מעשה שראוי לעונש (בגלל פחד מתגובת ההורים).


ישנם מקרים ברורים שבהם יש לגבות את ה"מערכת", ולעומתם כאלה שבהם צריך להפגין נחישות במלחמה למען הילד. לקבוצה הראשונה שייכים אירועים שבהם התנהגות הילד היתה בניגוד לחוקי בית הספר, הילד היה מודע לכך, והעונש שהוטל עליו לא היה עונש משפיל אלא עונש ברמה התואמת ל"חטא". לדוגמה: ילד שהפך את פח הזבל בכיתה – המעשה שעשה לא רק נוגד את חוקי בית הספר, אלא נוגד את חוקי האזרחות הטובה, ולו היה עושה זאת בבית היה מעשהו חמור באותה מידה. בנוסף לדרישה החד-משמעית שהילד יאסוף את הלכלוך בחזרה לפח, אפשר להטיל עונש הקשור בנקיון, כמו איסוף כל הניירות שיימצאו על רצפת הכיתה במשך שבוע ימים בזמן הפסקת האוכל, לאחר שילדי הכיתה סיימו לאכול ויצאו לשחק.

בכל המקרים מהקבוצה השניה ההורים צריכים "לעמוד מאחורי הילד שלהם", כלומר, לנסות להסביר לו, בצורה המתאימה לגילו, שנעשה לו עוול, והם מודעים לכך שהוא נענש על לא עוול בכפו או שהעונש שקיבל אינו תואם ל"חטא". אולם, ההחלטה האם לצאת ל"מלחמת חורמה" או לא תלויה בכל מקרה לגופו, וגם כאשר ההחלטה היא: "יוצאים למלחמה", המלחמה אינה תמיד כדי לשנות את המצב. לפעמים היא אך ורק כדי להראות לילד שאנחנו לצדו. אביא דוגמה לכל אחת מהאפשרויות שמניתי: כל הדוגמאות לקוחות מ"החיים" – מהורים שפנו אלי לייעוץ כדי לעזור להם לבחור את האופציה המתאימה ביותר לתועלת הילד.


א. ילד שצריך להסביר לו שאכן, נעשה לו עוול, אבל רצוי לא להילחם בנושא זה. מורה בורה ל"מדעים" ביקשה תשובה, במבחן לכיתה ג, לשאלה :"מהו מגנט". אלי כתב: "ברזל שנמשך לברזל", שזו כמובן התשובה הנכונה. המורה סימנה זאת כשגיאה, ו"תיקנה" ל"אבן ברזל". אלי חזר הביתה עצוב לאו-דווקא בגלל הציון קיבל, שלא תאם את ידיעותיו ואת הבנתו, אלא בגלל שה"תיקון" הבהיר לו, שהוא יודע יותר מהמורה על יסודות בפרט ומתכות בכלל, שהוא מבין שהביטוי "אבן ברזל" הוא חסר משמעות, שכן ברזל הוא יסוד ואילו אבן היא תערובת של תרכובות, ושכנראה הוא כבר לא "ילמד" ממורה זו.

אמו של אלי שיבחה אותו על תובנותיו, ואף הוסיפה, שהיא מאוד גאה בו על שלא פנה מייד למורה כדי להעמידה על טעותה. מאחר שאלי היה ילד מאוד נבון ומפותח רגשית הסבירה לו האם, שהמורה כבר סיימה את לימודיה, ואם היא לא יודעת מהו מגנט – אין זה מתפקיד התלמידים או ההורים ללמד אותה, ושכל נסיון לעשות זאת עלול לעלות ביוקר, שכן המורה לא תודה לתלמיד או להורים שחשפו את בורותה. אלי הסכים להסבר של אמו, קיבל שיעור מעולה בנושא "מתי כדאי לשתוק", ובמהלך השנה נהנו האם ובנה משחזור השגיאות וההבלים שהמורה לימדה בכיתה – כמובן כאשר אף אחד אחר אינו שותף לכך.

<@ --- IMG_2 --- @>
ב. ילד שצריך "לצאת למלחמה" עבורו. גלית, תלמידת כיתה א, השתעממה במהלך כל שנת הלימודים, שכן, היא החלה לקרוא כבר בגיל 4, ומאחר שגם המוטוריקה העדינה שלה היתה מעולה היא נהגה לכתוב סיפורים ארוכים ומסובכים כבר בגיל 5. יכולותיה הרגשיות והחברתיות היו יוצאות דופן – כפי שקורה לא אחת בקרב ילדים בעלי כישורים מילוליים גבוהים, ולכן היו לה חברות הגדולות ממנה בשנה ואף בשנתיים, בנוסף לחברות מכיתתה. לאחר התלבטויות ארוכות החליטה משפחתה לבדוק את האפשרות שגלית תקפוץ כיתה, דהיינו, לאחר סיום כיתה א תעבור ישר לכיתה ג. גלית עברה אבחון מקיף שבסופו היתה המלצה: מומלץ שגלית תדלג בשנת הלימודים הבאה לכיתה ג".

ההורים פנו להנהלת בית הספר עם ההמלצה וכאן ציפתה להם הפתעה: המנהלת אמרה, שמעולם לא נתקלה במקרה כזה, שהיא נגד הקפצה, שהיא חושבת על המצב הרגשי של הילדה, שאולי יהיה לה קשה מבחינה חברתית – משל לא הובאו הדברים האלה בחשבון כאשר בוצע האבחון שבעקבותיו נכתבה ההמלצה. ההורים, שהחלטתם היתה נחושה לעמוד מאחורי הילדה, לא עידכנו אותה במסכת הייסורים שהיה עליהם לעבור, כמו פגישה עם פסיכולוגית בית הספר, עם היועצת, המנהלת והמחנכת, הצורך במתן תשובות לשאלות שחזרו ונשנו, ה"איום" – "אבל תדעו שהאחריות היא שלכם" ועוד. הם המשיכו במאבקם עד שבסופו של דבר המנהלת התרצתה. אגב על פי החוק לא היה כל בסיס להתנגדות להקפצה לאחר שהוצגה המלצה מתאימה לכך, ההורים היו יכולים לרשום את בתם לכיתה ג בכל מוסד חינוך אחר ללא כל חיכוכים ואזהרות, אבל מאחר שהילדה רצתה להישאר בבית הספר בו החלה את לימודיה, נקטו ההורים את בגישה "לעמוד מאחורי הילדה ולהילחם על זה ביודעם שבסופו של דבר ישיגו את מבוקשם.

לכתבות נוספות בנושא פסיכולוגיה:
הכנה למבחן לאיתור מחוננים: כדאי או לא?
טיפול רגשי לילדים: לטפל או להמתין?
קשיבות בחיי היומיום ובטיפול פסיכולוגי
שיעורי בית - של מי הם בכלל?
חינוך ילדים: כיתות קטנות – האמנם?

ג. ילד שצריך לצאת למלחמה עבורו, ובד-בד למצוא לו מוסד לימודי אחר. יערה בת ה-8 עברה, במהלך חודש ספטמבר של כיתה ג, מסכת של התעללויות פיזיות על ידי מספר בנות מכיתתה, שקיבלו "הוראות" מ"מלכת הכיתה" שכפי הנראה ראתה ביערה מתחרה פוטנציאלית שלה. בפעם הראשונה שיערה חזרה הביתה עם עיניים אדומות וחבלות על הגוף, היא סיפרה להוריה שנפלה בחצר. בפעם השניה הוריה יצרו קשר עם המחנכת, אבל התשובה שקיבלו על שאלותיהם היתה: "ככה זה אצל ילדים. לפעמים נפצעים ולפעמים נופלים. ובכלל – בנות הן בדרך כלל לא אלימות". בפעם השלישית היה הפצע בברך של יערה כה עמוק עד שחייב בדיקה במרפאה, חיטוי וגם קבלת חיסונים נגד טטנוס. כאשר אמה של יערה שאלה אותה איך זה קרה ענתה הילדה: "זה היה בהפסקה. הן דחפו אותי, כולן ביחד, והמורה אדוה היתה אז בחצר".

היה ברור להוריה של יערה שמקומה של בתם אינו בבית הספר, והם התחילו לחפש עבורה מייד בית ספר אחר, אבל עם זאת דרשו להיפגש עם המחנכת, המנהלת והיועצת, מתוך אמונה שהם יקבלו התנצלות וגם הבטחה שהדבר לא יישנה. בעוד הם ממתינים עד ש"אפשר יהיה לארגן את הפגישה, הרי כולם עסוקים בחגים" הם נקראו לבית הספר – יערה "פתחה את הראש" כאשר אבן נזרקה עליה – כמובן לא ברור בידי מי. אמה של יערה לקחה אותה מייד לחדר המיון בבית החולים הסמוך, והילדה לא שבה לכיתה. היא שהתה מספר שבועות בבית, עד שנמצאה מסגרת לימודים חדשה, בטוחה יותר עבורה, ובמקביל הגישו ההורים תלונה למשרד החינוך על העלמת העין, על הטיפול המרושל, ועל אי-שיתוף הפעולה של בית הספר שהתעלם מהנעשה ואיפשר למצב להידרדר. המסר שהילדה קיבלה מהוריה היה חד-משמעי: אין לך מה לעשות בבית הספר הזה, אבל אנחנו רוצים שהאחראים יבואו על עונשם בגלל מה שנעשה לך תחת אחריותם".

ניתן ליצור קשר עם ד"ר חנה דויד בטלפון: 03-9674748

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר