טיפול רגשי לילדים: לטפל או להמתין?

בשנים האחרונות נתקלתי בשני סוגי בעיות אופייניות שבגינן באים אלי הורים. א. בעיות שבגינן ההורים פונים באופן מיידי למכון להתפתחות הילד, לרופא מומחה, לדיאטנית, לנוירולוג וכדומה, לפעמים גם בטרם הגיע הילד לגיל 3; ב. מקרים שבהם לילד יש בעיה, לעיתים כזו שהוא סובל ממנה שנים, אבל ההורים מאמינים שהיא תיפתר עם הזמן ונמנעים מטיפול רגשי. אביא מספר דוגמאות לכל אחד מסוגי הבעיות.
למידע נוסף על בעיות רגשיות אצל ילדים היכנסו לפורומים:
פורום אספרגר - PDD, חינוך מיוחד
פורום התפתחות הילד, התפתחות ילדים
פורום פסיכולוגיה הוליסטית
פורום פסיכולוגיה ילדים
פורום פסיכיאטריה ילדים ובני נוער

בעיות שבגינן הורים פונים בדרך כלל באופן מיידי לטיפול

ילד בן שנתיים וחצי שמתקשה בפעילויות של מוטוריקה גסה – הוריו יפנו לאבחון ולטיפול במכון להתפתחות הילד שבו ייבדק טונוס השרירים שלו בד בבד הסוללה הקבועה של הפרמטרים שיוכלו להצביע על חסר תזונתי, צורך בהמרצה תנועתית, חיזוק קבוצות שרירים מסוימות, בתוספת לעבודה ממוקדת על שרירי הכתפיים והגב.
ילד בן שנה שמשקלו לא עלה מאז הלידה בקצב המצופה והוא נמצא בתת משקל הן יחסית לגילו והן יחסית לגובהו.
ילד בן ארבע שהוא הנמוך ביותר בגן והוריו חוששים שיש בעייתיות בקצב הגדילה שלו.
ילד שלא מצליח, בגיל 5, לצייר את אבני הדרך קבועים – בית, איש ועץ בצורה המזכירה את רמת הציור של בני גילו.
ילד בן 6 שמתקשה בכל האותיות השורקות.
ילד בן שש וחצי, העומד היכנס לכיתה א, שלא מבין את המשמעות של "גדול מ" או "קטן מ".

קרוב לוודאי שאם תהיה לילדכם תהיה אחת מבעיות אלו או בעיה הדומה לה – אפילו אם רק תחשדו באפשרות לקיומה של בעיה כזו – תפנו למומחה. יכול להיות שתבקשו הפניה למכון להתפתחות הילד, ייתכן שעל דעת עצמכם תמצאו לילד קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, תכנית של תרפיה בעזרת בעלי חיים או רכיבה על סוסים. ייתכן שתעשו זאת לאחר אבחון – ויעלה כמה שיעלה, וייתכן שאפילו לפני שתקבלו את תוצאות האבחון. האם לא כן?

בעיות שבגינן הורים רבים לא יפנו לטיפול

בני בן ה-5 לומד, זו השנה הרביעית, במסגרת של גן. עד עתה הוא לא יצר קשרים חברתיים מעבר לשעות הלימודים.
בתי בת ה-4, שהחלה ללמוד בגן עירוני כבר בשנה שעברה, חוזרת כל יום הביתה מהגן ואומרת שמשעמם לה והיא לא רוצה ללכת יותר לגן.
בני בן ה-6, שבבית מתנהג כ"ילד למופת", אחראי, עוזר, מסתדר יפה עם אחיו ואחותו הגדולים, ננזף בבית הספר מדי יום. בפגישה עם היועצת נאמר לי, שהילד כנראה לא בשל לכיתה א, שכן, הוא לא יושב בשקט בזמן השיעורים, ולא מצביע, אף על פי שכשפונים אליו הוא עונה נכונה על כל שאלה.
בתי בת ה-5 אמרה לי שהיא לא רוצה לחיות לאחר שביקשתי ממנה לסיים את האוכל.
בני בן ה-7 חוזר כל יום מבית הספר ואומר שהמורה מדבר שטויות. אני מקבלת כל שבוע טלפון מהמורה, שבו הוא מסביר לי שהילד שלי חוצפן.


תארו לעצמכם, הורים יקרים, שיש לכם כאב שיניים. אתם לא יודעים את הסיבה לו – בוודאי אינכם יודעים כיצד להיפטר ממנו – אבל כואב לכם. מה תעשו? ובכן,קרוב לוודאי שתפנו בהקדם האפשרי לרופא השיניים שלכם, שכן, אתם יודעים שהבעיה לא תיפתר מאליה, אלא קרוב לוודאי תחריף אם לא תטופל. אתם תפנו לרופא שאתם סומכים עליו שידע לאתר את הבעיה וגם לטפל בה במהירות הגבוהה ביותר וביעילות המקסימלית.

מדוע, אם כן, הדבר שונה, לעיתים כל כך תכופות, כאשר יש לילדכם בעיה חברתית או בעיה רגשית? מדוע במקרים כאלה חוזר ונשנה המוטיב: "הילד צריך לגדול", "הזמן יעשה את שלו", או "עם הזמן הפערים יסתדרו"? האם בעיה במוטוריקה עדינה "תסתדר" ללא עזרה ביתר קלות מאשר בעיה ביצירת קשר עם בני קבוצת הגיל. אם כן, למה?

ה"חדשות הטובות" הן, שככל שפונים לטיפול רגשי בגיל צעיר יותר, כן הסיכוי שהבעיה תיפתר במלואה, והסבירות שהתהליך יהיה לא ארוך – גבוהים יותר. ה"חדשות הרעות" הן, שבניגוד לחלק מהבעיות הפיזיולוגיות, בעיות הקשורות בשיווי משקל, בעיות בתחום המוטוריקה העדינה, ואפילו כאלה שקשורות באכילה שפעמים רבות באות על תיקונן עם הזמן בעזרת טיפול נכון של ההורים, בעיות חברתיות ובעיות רגשיות כמעט תמיד אינן "עוברות מאליהן", ובמקרים רבים, כמו כאבי שיניים, רק מחריפות עם הזמן. נראה זאת בעזרת שתי דוגמאות.

נועם הוא ילד בן 6, בררן מאוד באוכל, וכמעט נמנע מלאכול פירות וירקות. התיאבון שלו באופן כללי אינו מן המשובחים, והוא נמצא, כמעט מאז לידתו, באחוזון 5 של המשקל יחסית לגילו. יש למצב זה השלכות רבות, וההורים מודאגים מאוד. אולם, בעזרת הכוונה נכונה של ההורים והפחתת רמת החרדות שלהם נועם מתחיל, לאט לאט, לבדוק את טעמה של העגבניה שפשוט מונחת על השולחן בכל ערב, וגם נוגס, מיוזמתו, באפרסק לאחר שהוא רואה שכל בני הבית האחרים משבחים את טעמו. בהדרגה הוא מבלה יותר זמן עם בני גילו, וכשהוא חוזר הביתה התיאבון שלו גדל. עדיין הוא ילד רזה, אבל בגיל 7 כבר ניתן לראות שיפור גדול בנכונותו לבדוק את טעמיהם של מאכלים חדשים, וכמובן – עלייה בצריכה הקלורית היומית שלו.

אביגיל בת ה-5 היא ילדה פקחית מאוד, בעלת אוצר מלים עשיר, שהתחילה לקרוא כבר בגן טרום חובה, והיא אחראית, מסודרת, ואהובה על כל המבוגרים שמכירים אותה. אולם – היא לא מצליחה ליצור קשרים עם בנות גילה. הגננת יוזמת, שוב ושוב, פגישות של אחר הצהריים בין אביגיל וחברותיה לגן, אבל לאחר כל פגישה כזאת אביגיל חוזרת הביתה, אומרת ש"היה משעמם", והחברה שאצלה בילתה לא יוצרת אתה קשר נוסף. ההורים מאמינים, ש"הזמן יעשה את שלו". אבל המציאות היא, שהזמן פועל רק בכיוון אחד – לרעתה של אביגיל. בשנים שבהם היא אמורה "להתאמן" במגעים חברתיים היא לא עושה זאת כי "אין לה עם מי", וכך גדל הפער בין יכולותיה החברתיות והרגשיות לבין אלו הקוגניטיבית.
<@ --- IMG_2 --- @>

בניגוד לנועם, שבמקרים כמו שלו יש נטייה חזקה של ההורים לפנות לעזרה של רופאים, דיאטניות, או מומחי תזונה לילדים, אף על פי שהדרכת הורים עשויה להיות מספקת, הרי במקרים דומים לאלו של אביגיל מתנהגים הורים רבים על פי האמונה ש"היא תתפתח מבחינה רגשית וחברתית". במקרים של בעיות חברתיות ההורים לא יכולים לעזור כמעט אף פעם, ולא אחת נסיונותיהם לעזור אף מרעים את מצב הילד. הוא הדין כאשר יש בעיות רגשיות – בגלל שההורים מעורבים רגשית בבעיות של ילדם, לא רק שאין באפשרותם לעזור לו בהן – הם עלולים אף להזיק.

לפיכך, לפני שאתם רצים עם הילד מאבחון לאבחון, לפני שאתם רושמים אותו לכל מיני טיפולים, עשו "פסק זמן" ונסו להחליט: האם יש צורך לשלוח את הילד בן ה-3 ל"שחייה טיפולית"? האם הילדה בת ה-5 צריכה לפגוש כל שבוע את המרפאה בעיסוק, או שאני, האם, יכולה לקבל הדרכה ולעזור לה באופן יומיומי בשיפור המוטוריקה העדינה שלה? ולמה כאשר יש לבני בעיות חברתיות אני מניחה שאם אזמין את החברים אליו הביתה, אם אהיה נחמדה להוריהם, או אם אבטיח לילד שכר כאשר יפגוש חברים הוא אכן ישפר את יכולותיו החברתיות?

לכתבות נוספות בנושא פסיכולוגיה:
שגרה זה רע? הקושי לשוב לשגרה אחרי החגים
חינוך ילדים: כיתות קטנות – האמנם?
איך לגדל ילדים עם מודעות לחיסכון?
שיעורי בית - של מי הם בכלל?
קשיבות בחיי היומיום ובטיפול פסיכולוגי

לאחרונה פנה אלי לייעוץ זוג הורים, שילדם, אבישי בן ה-9, שהוא בעל כשרון יוצא דופן בתחום הציור והפיסול, סובל מבעיות רגשיות. כאשר ביקשתי שישלחו אלי אבחונים קודמים לפני הפגישה, הופתעתי לראות ששלוש שינם קודם לכן, כאשר הילד היה בן 6, הוא עבר אבחון פסיכולוגי, שבו נכתב במפורש: "אבישי אמר שהוא רוצה למות". כאשר שאלתי את ההורים מה הם עשו עם האמירה זו הם ענו: "חיכינו שזה יעבור לו, ובכלל – בגיל 6 הרי לא מבינים אפילו מהו מוות". ובכן – בגיל 6 ילדים אינטליגנטיים, יצירתיים ומבינים הרבה מאוד דברים, ו"זה" – משאלת המוות – לא "עברה לו".

ניתן ליצור קשר עם ד"ר חנה דויד בטלפון: 03-9674748.

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר