חינוך ילדים: כיתות קטנות – האמנם?

על פי הקונצנזוס בנושא של חינוך ילדים, כיתות קטנות תורמות לשיפור ההישגים הלימודיים. אולם אם נתעמק בסוגייה, דווקא מדינות עם כיתות צפופות הן בעלות מערכת חינוך מפותחת וזוכות להישגים בינלאומיים בתחום
מאת חנה דויד
| 25/10/2012 |
צפיות: 6,197
מספר התלמידים בכיתה הוא אחד הנושאים העיקריים עליהם דנים בחינוך. יתר על כן – קיים בנושא זה קונצנזוס, לפיו ככל שמספר הילדים בכיתה קטן יותר – כן הישגיהם גבוהים יותר. בארץ יש רגישות מיוחדת לנושא, שכן, ישראל היא המדינה שבה צפיפות הכיתות היא השניה מבין כל מדינות ה-OECD.

רמת האלימות בבית הספר בישראל גבוהה הן בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD והן ביחס לרמת האלימות בבתי הספר שהיתה בארץ בשנות ה-50 ה-60 וה-70. במקביל, ההישגים הלימודיים, כפי שניתן לראות מתוצאות המבחנים הבינלאומיים, הולכים ויורדים. לכן המסקנה: "היות ומספר הילדים בכיתה גדול בארץ מאשר במדינות אחרות רמת הלימודים יורדת ורמת האלימות עולה" היא זו שאומצה הן על ידי מורים הן על ידי הורים. להלן נבדוק את נכונותה.

למידע נוסף על חינוך ילדים היכנסו לפורומים:
פורום אספרגר - PDD, חינוך מיוחד
פורום הפרעות קשב וריכוז
פורום התפתחות הילד, התפתחות ילדים
פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי
פורום פסיכולוגיה ילדים

א. הטיעון הנפוץ ביותר ל"הוכחת" אמיתותה של טענה זו הוא דוגמאות מארצות סקנדינביה, ובראשן פינלנד, שבה מספר הילדים בכיתה קטן משמעותית מזה שבארץ, והישגי תלמידיה על פי המבדקים הבינלאומיים הם הגבוהים מבין מדינות ה-OECD. אולם – בהשוואה זו "נשכחו" מדינות כמו סינגפור, שהיא כמעט "שיאנית" העולם מבחינת מספר הילדים בכיתה, ו-95% מתלמידיה למדו בכיתות שבהן יותר מ-32 תלמידים בכל כיתה, אבל בכיתה ד היו תלמידיה שיאני העלם בהישגים במדעים <ב-2007>, סין, שגם בה מספר הילדים הממוצע בכיתה גדול בכ-50% מהממוצע העולמי, אבל הישגי התלמידים שם הם בראש הטבלה העולמית, או הונג-קונג, שבה שלושה רבעים מהתלמידים למדו בכיתות כאלה, וגם היא נכללה בין 3 המדינות בעלות ההישגים הגבוהים בעולם.

יתר על כן – כאשר מפלחים את הישגי התלמידים בכל אחת מהמדינות על פי צפיפות הכיתה מגלים, שדווקא הכיתות הצפופות הן הכיתות בעלות ההישגים הטובים יותר! מחקר שנעשה זה מכבר בארצות הברית הראה באופן חד משמעי, שהקטנת מספר התלמידים בכיתה מ-40 ל-20 לא גרמה שיפור בהישגים הלימודיים!


ב. לא אחת אנו שומעים את הטיעון, שכל עוד צפיפות התלמידים בכיתה בארץ כה גדולה – לא נוכל לשפר את הישגי תלמידנו. טיעון זה עומד בניגוד גמור לעובדה, שבשנות ה-50 וה-60 מספר תלמידים בכיתה הממוצעת בישראל ה"עירונית" עמד על 40-50, והישגי תלמידיה, כפי שנמצא במחקר המשווה משנת הלימודים 1963/4, היו הטובים במבין 12 המדינות המפותחות בעולם.

ג. ישראל היא כמעט "אלופת העולם" מבחינת הפערים הלימודיים בין תלמידים חזקים וחלשים בממוצע, ובין פערים תוך-כיתתיים מצד שני. אולם, הטיעון לפיו הקטנת מספר התלמידים בכיתה תתרום לסגירת הפערים מתעלם מהעובדה, שבארה"ב כבר נערך מחקר מקיף, שנמשך 4 שנים, בהשתתפות עשרות אלפי תלמידים, שמצא שלטיעון זה אין כל בסיס. במחקר זה נמצא, שהקטנת מספר התלמידים בכיתה אינו תורם לסגירת הפערים הלימודיים בין התלמידים הטובים יותר לבין החלשים. יתר על כן: ה"מרוויחים" העיקריים מהקטנת מספר התלמידים בכיתה היו התלמידים הטובים!

ד. הטיעון, לפיו קשה למורה לקיים קשר קרוב עם תלמידיו בכיתה גדולה הוא אכן תקף, אבל השאלה: "מה פירוש 'קשר קרוב'" וכמו כן הסוגיה: "האם תפקידו של המורה לקיים קשר קרוב עם תלמידיו" הן שאלות שלא נבדקו דיין.

אם נחזור למצב החינוך בארץ בעבר – בשנות ה-60, למשל, לא זו בלבד שלמורים לא היה טלפון סלולרי, שבו יכלו להשיג אותם הן ההורים והן התלמידים, בחלק גדול מהמקרים לא היה להם גם טלפון קווי. גם אם היה להם טלפון – לא היה עולה בדעתו של הורה, קל וחומר בדעתו של תלמיד – להפריע למורה בביתו אם לא היה זה מקרה חירום ממשי. האם הקשר בין המורים לתלמידים היה אז גרוע מאשר היום? כל עוד אין תשובה חיובית לשאלה זו, ומעדויות רבות נראה שייתכן מאוד שהקשר היה דווקא טוב יותר, הטיעון בדבר ה"קשר" אין לו על מה שיסמוך.

<@ --- IMG_2 --- @>
ה. הטיעון בדבר האלימות, שהיא תוצאתה של הצפיפות בכיתות, הוא שקרי. בכל כיתה "אחראי"
על האלימות מספר מצומצם של תלמידים שמשתמשים ברגליים כדי לתקשר, לפעמים תלמיד אחד בלבד. מרבית התלמידים, כן – כל אלה שנאלצים להשתתף בשיעורים בהם מסבירים להם שאלימות היא שלילית – אינם אלימים, ואינם זקוקים לשום הסבר. האלימים, מצד שני, לא מתרשמים משום הסבר. לכן רק טיפול בתלמידים האלימים יכול להוריד את רמת האלימות, ולא הקטנת מספר התלמידים בכיתה.

אפילוג


לאחר שההנחה, שמספר התלמידים גבוה בכיתה מוביל לרמת אלימות גבוהה ולהישגים לימודיים נמוכים הופרכה, במילא הטיעון: "אם מספר הילדים בכיתה ירד רמת האלימות תרד וההישגים יעלו" אין לו על מה להתבסס. עם זאת לא נוכל להגיע למסקנה, שאין קשר בין מספר התלמידים בכיתה ובין רמת האלימות מצד אחד ורמת הלימודים מצד שני בקונסטלציה הקיימת.

כל עוד מערכת החינוך דוגלת בכיתות הטרוגניות, הן מבחינת יכולות התלמידים והן בשילוב תלמידים בעלי לקויות ומוגבלויות בכיתה רגילה, בלתי אפשרי ללמד באופן אופטימלי – לפעמים בלתי אפשרי ללמד כלל כאשר יש כיתה גדולה והטרוגנית. כמו כן – כאשר בכל כיתה יש מספר תלמידים שזקוקים לתמיכה גבוהה, אם בשל לקות מסוימת ואם בשל בעיה חברתית או רגשית כמו חרדה, מרב תשומת הלב ניתנת להם ושאר התלמידים לא מקבלים אפילו את המינימום הנדרש מבחינה לימודית ורגשית. יתר על כן גם כאשר המורים משתדלים להיענות לצרכיהם של הילדים ה"משולבים", ברוב המקרים אין ביכולתם לעשות זאת, הן בשל אי כשירותם המקצועית והן בשל העומס הגדול המוטל עליהם.

לכתבות נוספות בנושא פסיכולוגיה:
איך לגדל ילדים עם מודעות לחיסכון?
שיעורי בית - של מי הם בכלל?
לחץ נפשי בתקופת החגים
למידה והכנת שיעורים בחופשת סוכות
מה עובר על הורים לילדים פגועי נפש?

רק אם יתקיים דיון רציני על המחיר של האינטגרציה הן מבחינת יכולות התלמידים המגוונות והן מבחינת הבעיות המיוחדות של התלמידים המשולבים בכיתה הרגילה, והמסקנה תהיה שיש להמשיך בכך, ויעלה הדבר כמה שיעלה, או-אז הקטנת מספר התלמידים בכיתה תהיה אמצעי חשוב ויעיל להעלאת רמת הלימודים ולהורדת רמת האלימות.

ניתן ליצור קשר עם ד"ר חנה דויד בטלפון: 03-9674748

דרג עד כמה מאמר זה עזר לך

עזר מאד

עזר

טוב

עזר קצת

לא עזר


* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר