אני מחזיק בידי את אחד הגיליונות של אחד העיתונים המובילים. כותרת הידיעה מסקרנת ומושכת את תשומת לבי: "מחקר, רצון לחיות - תורם לאריכות ימים. חוקרים גילו כי בקרב בני השבעים ומעלה, הרצון להמשיך לחיות משפיע על אורך החיים. ככל שעולה הגיל כך פוחת הרצון לחיות".
אכן, מעניין ומעט מפתיע. אבל אני תוהה מה עומד מאחורי הנתונים שנחקרו? מתי מתמעט "הרצון לחיות" ומה גורם לכך? האם קשור הדבר בהיעלמותם או בשקיעתם של אותם אתגרים ש"הריצו" את הנחקרים במשך כל ימי חייהם לעבר היעדים שאליהם שאפו או שאותם השיגו? מתי ההשלמה עם גיל הזהב מעוררת רצון להספיק את כל מה שעוד ניתן ומתי היא גורמת דווקא לשחיקתו של "הרצון לחיות"?
למידע נוסף בנושא גיל הזהב ועוד, היכנסו לפורומים:
פורום גריאטריה
פורום רפואת משפחה
פורום אלצהיימר, דמנציה
פורום פרקינסון
פורום ביטוח בריאות, ביטוח סיעודי
בעיניי, שאלת המפתח היא כמות האתגרים שמעמיד האדם המבוגר בפניו בתקופת גיל הזהב, רמתם, מורכבותם והקושי לממשם. במילים אחרות, ככל שמותיר האדם בן גיל הזהב בידיו יעדים, מטרות, שאיפות ואתגרים שנראים בעיניו חשובים להשגה, כך מתמיד רצונו לחיות ואולי גובר, כדי להגיע למימושם. כאילו התמקד באמרה "יש בשביל מה לחיות".
יעדים אפשריים בתקופת גיל הזהב
1. להיות בריא.
2. להיראות טוב.
3. למצוא עניין.
4. להתבדר, להשתעשע.
5. להפיק הנאה, תענוג.
6. להיות מוערך במשפחה.
7. לבלות בחברת ידידים טובים.
8. להסתקרן, ללמוד.
9. להיות עסוק, לא ללכת בטל.
10. לאהוב ולהיות נאהב.
11. לרצות להמשיך לחיות.
נשאלת השאלה מה עושה האדם בן גיל הזהב בפועל כדי "לגעת" באתגרים הללו או לפחות להימצא בקרבתם? עד כמה הוא נחוש לחתור לקראתם? כמה מהר הוא מוותר עליהם או מתייאש מלהשיגם?
נכון, התשובה אינה שווה לכול נפש. היא מאד אישית, מאד ייחודית, היא נובעת בין השאר מהמבנה הנפשי של האדם בן גיל הזהב, מהנורמות בהן גדל, מהתפקידים בהם נשא, מההצלחות אותן נחל ומהכישלונות שפקדו אותו במהלך חייו כולם.
עם זאת, ניתן למתוח קו של מכנה משותף ולו גם מינימאלי: אלה המשלימים עם גיל הזהב ומנסים ככול יכולתם להפיק ממנו את המירב, חרף הקשיים ומגבלות הגיל, מכונים על ידי "הזקנים המאושרים". אלה המסרבים לקבל את תופעות הגיל המתקדם, נקלעים לדיכאון עקב הופעתן, מצפים למשהו או למישהו ש"יגאל" אותם מן הקשישות אליה נקלעו בעל כורחם, אני מכנה אותם "הזקנים האומללים".
לא יהיה זה מוגזם לומר, שהנמנים עם המחנה הראשון, חדורים גם ב"רצון לחיות" ופועלים כדי לממשו ואילו אנשי המחנה השני הולכים ומאבדים בהדרגה את אותו דחף טבעי ונקלעים שלא בטובתם לסחרור המעגלי של ירידה ברמת האתגרים ובכמותם, עד כדי הגעתם לתחנה הלפני אחרונה של סיום הרצון לחיות.
אני מודע לכך שהגישה המוצגת במאמר מעלה מחשבות רבות. יתכן שהיא עצמה מעמידה אתגר רציני בפני הקורא בן גיל הזהב. בפועל היא קוראת לו לצאת מן השגרה, להציב ללא הרף יעדים חדשים, לא להמתין שמישהו זולתו יעשה זאת למענו, להתנער מן המסגרת הכפויה של סדר יום מונוטוני או של ימים ללא מעש.
למאמרים נוספים בנושא גיל הזהב ועוד:
מחקר, גיל הזהב וחשיבה חיובית
אף אחד לא רוצה להיות בן גיל הזהב
עבודה בפנסיה תורמת לבריאות בני גיל הזהב
בני גיל הזהב, שמרו על אורח חיים בריא
מזל טוב! הבייבי בום בני גיל הזהב
יש בגישה זו אולי שמץ של אופטימיות יתר, אולי אפילו נאיביות מסוימת, אך יש בה גם עתיד יפה ועמוס מטרות, יש בה שיאים שיש להגיע אליהם, גם אם יהיו נמוכים יותר מאלה של שנות הנעורים והפעילות הנמרצת.
הגישה עליה אני מדבר יוצרת נוף חדש במחשבתו ובהלך רוחו של האדם המבוגר, היא מעטרת את בימת חייו בתפאורה צבעונית וזוהרת יותר, היא מחדירה ניחוחות של חיים פעילים ופריחה לתוך עלי השלכת המצהיבים של הקשישות.
עד כמה כדאי הדבר? האם הוא באמת אפשרי? אני מאמין בכל ליבי שאכן כן.
* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר
.jpg)
.jpg)
.jpg)






