השפעות הגירושים על ילדים בגיל ההתבגרות

המספרים מדהימים. אחד מכל שלושה זוגות מתגרשים כיום, אבל מה שחשוב עוד יותר לזכור הוא כי מאחורי הסטטיסטיקות והמספרים עומדים הילדים. עבור כל ילד, בכל גיל, מהווים הוריו רשת של ביטחון. הורים מתגרשים מנפצים עבור ילדם את פנטזיית ה"אי הבטוח" ומערערים את היסודות המובנים מאליהם שהיו בעולמו. ילדים קטנים מגיבים פעמים רבות בנסיון לרצות, "אולי אם אהיה ילד טוב הורי לא יתגרשו", אבל אצל מתבגרים זה כבר סיפור אחר.

המתבגרים נמצאים בשלב של חייהם בו הם עסוקים מאוד בעצמם. כמה פעמים הורים מתלוננים: אני בכלל לא רואה אותו. הוא סגור בחדר שעות, הוא לא משתף אותנו, עושה טובה שיוצא לאכול איתנו, מסרב לבוא לארועים משפחתיים. כל זה עונה על צורך המתבגר לחפש את עצמו, לגבש את זהותו, להיות נפרד מהוריו ועצמאי.

גירושי ההורים מפריעים לו. טכנית, הוא לא יכול עכשיו להתעסק עם עצמו. יש כעס עצום על שני ההורים, על שלקחו לו את המקום. הורים שלא מבינים זאת, בגלל שהם עסוקים במשבר האישי שלהם, תופסים את המתבגר כמכביד, אגואיסט או עקשן ואז מתחילה מלחמת עולם שלישית.

בנוסף, בני נוער עסוקים כל הזמן בבדיקת גבולות. בבית בו ההורים התגרשו הגבולות לעתים אינם ברורים, ואז קורה אחד מן השניים: או שהמתבגר עושה "מה בראש שלו" (בדרך כלל זה מתבטא בגילויי חוצפה, עישון, ירידה בלימודים) או שהמתבגר לוקח על עצמו תפקיד של מבוגר, לסייע לאחד ההורים ולפקח על האחים.

הורים למתבגרים נוטים לחשוף בפניהם את הכאב, הכעס והקשיים ובעצם מרגישים שיש להם שותף למשבר. כאן נוצר מצב בדרך כלל בו המתבגר, בכל זאת רק צעיר, תופס את ההורה כפחות סמכותי כיוון שההורה נחשף לילד בעת משבר. יש כאן תהליך של שבירת הסמכות ההורית, ומכאן חוזרים שוב למהלך המתואר לעיל המוביל לאחד משני הדפוסים: הפקרות או סיוע מאסיבי.

השלבים העוברים על המתבגרים

התגובות האופייניות במהלך השנה הראשונה שאחרי הגירושין, כוללות חוויה של אובדן וצער.

הכחשה, ניסיון לדחות את המציאות הקשה או לבטלה. לעיתים הילד מתנהג כאילו איננו מושפע כלל מהגירושין. הכאב, החרדה והאיום מוכחשים ומודחקים.

השלב הבא הוא אשמה כאילו הילד או הילדים אחראים לגירושין בגלל התנהגותם הרעה.

לאחר מכן קיים כעס בעיקר על ההורים, כאילו הם נטשו אותו והזניחו אותו. ציניות ותוקפנות מופגנים בעיקר כדי להוציא את הכאב שבתוכם: "שיכאב לכם כמו שכואב לי".

התגובה המאובחנת לאחר מכן היא ייאוש. זאת כאשר הילד מבין את המציאות של הגירושין וזה בא לידי ביטוי ברגשות דיכאון, אבל, אובדן תיאבון, נדודי שינה, בכי, ולעיתים גם איבוד עניין בלימודים ובחברים.

בסופו של דבר מגיע שלב ההשלמה בו הילד מקבל את המציאות החדשה.


בגיל ההתבגרות יש נטיה להגיב בצורה תוקפנית כביטוי לכעס, אשר מתבטאת לעיתים בתגובות גופניות כגון הקאות, עוויתות בפנים, איבוד משקל, עליה במשקל, כיב קיבה ועוד. מטרת התנהגות זו הנה למשוך תשומת לב ההורים, או גורמים משמעותיים אחרים, מתוך מחשבה במודע או שלא במודע שהסטת תשומת-לב תגרום להורים להתאחד שוב.


טיפים להורים.

היו מודעים לצרכים של הגיל הזה. אל תעמיסו, שתפו והקשיבו, אל תנסו להפוך את הילד למבוגר למרות שהוא מתקרב לגיל הבגרות. תנו לו את הזמן להנות מהעובדה שהוריו הם המבוגרים, גם אם הם לא מסתדרים זה עם זה.
שמרו על שגרה ככל האפשר. מתבגרים רוצים להשתייך, מתבגר לא רוצה לעבור דירה ולשנות סביבה, חבריו הופכים בעיקר בתקופה זו להיות קבוצת התמיכה שלו. על כן הבינו אותו אם הוא לא רוצה, למרות הסדרי הפגישות בין ההורים, לבוא ביום שבת להורה השני ולהפסיד את המסיבה. עבורו זה חשוב יותר.

תנו למתבגר הזדמנות לכעוס. יש לגיטימציה לכעס, הבית התפרק לו והוא כועס. בגלל הנטייה לתפיסת עולם דיכוטומית של שחור או לבן, מפתח המתבגר פעמים רבות שנאה, כעס ואפילו מתנתק מההורה שנתפס כאשם (זה שבחר ללכת, בגד או החליט על פירוק הזוגיות). מותר לכעוס. חשוב שהכעס יקבל מענה של הקשבה ולא תוכחות ותשובות מנומקות.

שמרו על שיתוף פעולה וזכרו שבריאותו הנפשית של המתבגר תלויה בשיתוף זה. כל המחקרים מראים שכשהגירושים היו "יפים", כשההורים המשיכו בתפקוד ההורי כלפי הילדים מידת הנזק פחתה. אם משסים ילדים ומרעילים אותם התוצאה היא נזק לטווח הקצר והארוך.

טיפים למתבגרים.

מצאו מישהו לדבר איתו על הכאב. לפעמים אין עם מי לדבר בבית וצריך מישהו מבחוץ.

אם הוריכם מערבים אתכם במחלוקות ביניהם, נסו להימנע מההתערבות.

זכרו שגם אתם עוברים משבר בין מספר שלבים. בדרך כלל תוך שנה וחצי עד שנתיים מתייצבת המציאות החדשה. צריך רק לחכות.

לאתר של ענת זפרני



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר