מי שומר על הפסיכולוגים בקליניקות?

באחד האמשים בהם שוטטתי לתומי באינטרנט, צדו עיניי באחד הפורומים, שעניינם "פסיכולוגיה", הודעה תמימה בזו הלשון:

'חברתי הטובה ר' החליטה לראשונה בחייה לגשת לטיפול פסיכולוגי. היא בת 28, רהוטה ואינטליגנטית, שבשנתיים האחרונות עברה מספר חוויות קשות, ורצתה להתחזק ולהתעודד. היא קיבלה המלצות, וקבעה עם פסיכולוגית די ידועה.

מכיוון שחברתי בחורה שתקשורת מילולית באה לה בקלות, לא היה שום דבר שיכין אותה לתסריט הבא: ר' נכנסה לקליניקה המטופחת, חייכה והציגה את עצמה. הפסיכולוגית אמרה: נעים מאוד אני אורית. ר' התיישבה, והפסיכולוגית הביטה בה בשתיקה.

לאחר כמה שניות של שתיקה, ר' אמרה: אז איך מתחילים? הפסיכולוגית עדיין שתקה. ר' חייכה אליה במבוכה ושאלה: להתחיל לספר? הפסיכולוגית שתקה.

מופתעת ונבוכה, החלה לספר על עצמה ומה הביא אותה לטיפול הפסיכולוגי. לאחר כ-20 דקות של דיבור, ללא שום פידבק, היא נתקעה. לא היה לה יותר מה להגיד. היא והפסיכולוגית הביטו אחת בשנייה בשתיקה.

הסיטואציה היתה מגוחכת ומביכה. עברו כמה דקות שנראו כמו נצח, ואז ר' אמרה - 'טוב, זה לא מה שאני מחפשת, תודה על הזמן שהקדשת לי, אני זזה'. או אז, הפסיכולוגית נעורה לפתע לחיים (ר' אמרה: כאילו מישהו מתח לה את הקפיץ), ושאלה: זה קורה לך בעוד מקומות בחיים?

תסמונת הפסיכולוג השותק מוכרת לי מעוד סיפורים, ותמיד מעצבנת אותי מחדש. מה זה הקטע הזה? איזה דפוסים נסתרים נראה למישהו שהשתיקה הזאת יכולה לחשוף? זה לא עומד אפילו בכללי הנימוס האלמנטרי, ובוודאי מבריח מטופלים רבים. (ר' קרוב לודאי לא תלך למטפלת אחרת).

עד כאן לשון ההודעה בפורום. מיד כשסיימתי עלו בתודעתי שאלות וקושיות לרוב: האם הפסיכולוגית השתגעה? ואם לא השתגעה, הייתכן שהיא פשוט סדיסטית? ואם אינה סדיסטית, האם יתכן שזו איזושהי שיטת טיפול 'קצר מועד'? האם יתכן שהיא פתאום פיתחה שנאה כלפי ר', למרות שמעולם לא הכירה אותה? וכו'...

עודף 'אהבת' המטפל

לי עצמי, המטפלים בתחום בריאות הנפש גרמו כאב וסבל רב, וגם נזקים לא מעטים, חלקם בלתי הפיכים. עם זאת, הם הצליחו לגרום לי להתבגר.

עקב כך, יצאתי מחוזק ביחס ללחצי המציאות הסובבת, ובהתאם אני מצוי בקבוצת סיכון נמוכה יותר לקבלת התקפים אפקטיביים חוזרים (תנודות חריפות ברגש כגון דיכאון ומאניה). לכן, אני מעריך את כוחם, יכולתם והתמדתם של המטפלים, כמו גם את כוונותיהם הטובות.

עוד על הטיפולים על ספת הפסיכולוג:
www.התמכרות.קום
דיכאון - יש מוצא
10 טיפים לבחירת פסיכולוג
סוף הטיפול, יוצא לדרך חדשה
"פסיכולוג - זה מהשורש פסיכי?"

חרף העובדה שהטיפולים שעברתי היו 'אכזריים', לא הם לב הבעיה, שהרי למיטב הבנתי הם בוודאי לא נעשים מתוך אכזריות לשמה.

אני מאמין בלב שלם, שכל המטפלים בתחום בריאות הנפש, באמת ובתמים מבקשים לעזור ולקדם את המטופלים מתוך כוונות טובות ואהבת המטופל, שהיא המוטו העיקרי בהכשרה הממושכת שהם עוברים. אך באופן פרדוקסלי, לכאורה, מצאתי מניסיוני הכואב שלפעמים דווקא 'עודף אהבה' עלול להעבירם על דעתם.

אך מהו אותו 'עודף באהבה'? האם יתכן שיותר מדי אהבה עלולה להביא לנזק? ואם אכן כך, איך העודף הבעייתי הזה מתפתח בתוך נפשו של המטפל? ואיך גודש זה הופך להיות שלילי עבור המטופל?

מסתבר שהשאלות דלעיל עתיקות יומין. רש"י, גדול הפרשנים, מביא בפירושו לתורה את האמרה: 'האהבה מקלקלת את השורה' ובמקום אחר בפירושו לתורה גם את היפוכה: 'השנאה מקלקלת את השורה'.

במלים אחרות, רש"י מלמד אותנו שרגשות עזים עלולים להביא לחריגה קיצונית מהנורמות (בעברית של הימים ההם המילה 'שורה' פירושה 'נורמה').

יש לכך כמה דוגמאות בתרבות שלנו - הביטוי 'חיבוק דוב', הממחיש יפה מה קורה כאשר אוהבים מישהו חזק מדי, או את השורה: 'רק שמור אותי מאוהביי, ומשונאיי אשמר בעצמי', המשקפת נאמנה את הבעייתיות שבאהבת יתר.

ספרי ההיסטוריה מלאים בדוגמאות של אוהבים אולטימטיביים, שבלהט אהבתם/קנאותם היוקדת, חרגו קשות מכל השורות האפשריות. אשר למטפלים, הן ידוע ש'אוהבים הם לטפל בכל מה שזז'.

אז למה במקום שיש בו אהבה, נוצרת בו בעיה? בתחום בריאות הנפש מסתבר שהבעיה מתחילה לצוץ כאשר 'האהבה' (יחס המטפל) הענקית הזו הופכת לפטרונות, שהיא למעשה קביעה שאומרת ש"המקצוע יודע טוב מאיתנו, המטופלים, מה אנו צריכים ובמה אנו מעוניינים".

וכך, הקביעה פועלת במלוא כוחה המכאיב על מנת לממש את תורתה עלינו, בלי לשאול אותנו כלל אם אנו מעוניינים ומסכימים. וזהו לא סוף פסוק - התהליך נמשך בכך שה'אהבה' עלולה לפרוץ גם את גבולות החוק, ומבחינת של המטפלים המסורים מאוד שהכרתי: כל המרבה ומעז, הרי זה משובח.

ואנו המטופלים - האם בסופו של דבר שכרנו אינו עלול לצאת בהפסדנו?

איפה כלב השמירה של המטפלים?

עם כל זאת, בגדול, אין 'מטפלים רעים'. אמנם מטפלים רבים עושים מעשים קשים ובוטים, אך רוב הזמן הציבור אינו מבחין במתרחש מתחת לאפו.

כאשר ההדיוטות כבר מצליחים להבחין במעשים חריגים, הם אינם מסוגלים להבין שכוונתם היתה טובה. כי לאנשים ממוצעים, שאינם בעלי הכשרה מקצועית, אין ידע, ולכן אינם מבינים את מהות ויסודות הפעילות הטיפולית.

זה לא מפליא, הרי באותה מידה רבים מאיתנו לא מבינים איך מטוס הכבד בהרבה מהאוויר טס במרומים, מהי מכאניקת הקוונטים, ואפילו כיצד הקולות מגיעים לרדיו והתמונות מוצאות דרכן לטלוויזיה...

המצב הזה - שבו המקצוע הזה פועל למעשה 'בחושך', והציבור אינו מכיר ואינו מבין את דרכי פעולתם של המטפלים בבריאות הנפש, הינו בעייתי ואף עלול להיות מסוכן למטופלים - כי אין בתחום זה 'כלב שמירה' חיצוני, שיפקח על הנעשה, אלא קיים רק 'כלב שמירה' השומר על עצמו מפני עצמו.

בהתאם, אין גורם נייטרלי שיבלום חריגות מוסריות וחוקיות, ולכן, באין מחסום או גבול שיתחם את פעילותם הם אכן חוצים את הגבולות המוסריים, וגם החוקיים, וגולשים לפטרונות.

כאמור, אני בעד טיפול תרופתי, ועוד יותר בעד טיפול פסיכולוגי, אך לא באופנים הלא מוסריים ולא חוקיים שבהם נוקטות המערכות מאז ומתמיד.
<@ --- IMG_2 --- @>
רבים וטובים למעשה לא מוכנים להבין ולקבל שאנשי מקצוע פועלים תמיד (מלבד חריגות נדירות) מתוך כוונות טובות וטיפוליות ונותנים למטופלים בסתר. אני לעומתם, כן מאמין שאנשי המקצוע טובים ומיטיבים...

הסתכלו סביבכם בחברה הישראלית ובחנו אנשי מקצוע בתחום - האם אתם מוצאים שהם 'פושעים, מרושעים וסדיסטים'? או אולי אינטליגנטים, ששים לסייע, בקיצור טובים ומטיבים. אז אם לא מצאתם סביבכם את ה'דראקולות' הללו, מאיפה צצים כל אותם אנשי מקצוע 'המרושעים והמנוולים' מחדרי הטיפול ובתי החולים? ואולי בכל זאת אינם מנוולים, אלא פשוט בלתי מובנים לרחוב הישראלי?

"לפעמים צריך לדעת להכאיב"

עתה נחזור להודעת הגולשת שהתרעמה על התנהגות הפסיכולוגית. יומיים אחרי שכתבה מצאתי שנכתבה לה תשובה, המנסה לתת פשר סביר למה שלאמיתו של דבר התרחש באותה קליניקה:

"כולנו במלחמה - מלחמת קיום בה האדם הבוגר נדרש להתמודד אל מול פני המציאות. לפעמים אנו מתעייפים מאוד מההתמודדות, ומבקשים להישען על אחרים. אז קיימת סכנה של כניסה לתלות באחרים.

בנקודה חולשה שכזו, השאלה החשובה היא: האם באמת אנו לא מסוגלים להתמודד, או שזו רק הנחה מוטעית שלנו, ומספיק פוש קטנטן אך מדויק שיחזיר אותנו למסלול.

ברשותך, נניח לרגע קל שאת פסיכולוגית קלינית. ובאה אלייך אישה צעירה אשר מתחילה לדבר ולדבר בלי סוף, וככל שהיא מדברת עוד ועוד את הולכת ומשתכנעת שהאישה הצעירה הזו אינה זקוקה באמת לטיפול כלשהו (כי הבעיות שלה הן כולן במסגרת הנורמה ויש לה כוחות להתמודד).

עם זאת ברור לך שכרגע באמת קצת קשה לה לסחוב את עגלת החיים, ולכן כרגע היא פשוט 'בוחרת להתחבא מתחת לשמיכה במיטה'.

את חושבת שחבל מאוד אם היא תיכנס לטיפול, שלמעשה כלל אינו נחוץ, כי את מעריכה שהיא בהחלט יכולה להתגבר על בעיותיה בכוחות עצמה בלי להיסמך על אחרים. אז בואי נניח שזו אכן ההתרשמות המקצועית שלך ממנה. מה עלייך לעשות?

לקבל אותה להמשך טיפול (ובכך לגנוב את כספה) או אולי להגיד לה שהיא לא זקוקה לטיפול (ואז היא תמשיך לכתת את רגליה בניסיונות בלתי נלאים לחפש טיפול אחר) או ליצור חוויה פיקטיבית (מלאכותית) שתנסה לגמול אותה מחיפוש מטפלים ותוביל אותה להמשך ההתמודדות עם חייה באופן עצמאי.

במצב זה, מה היית עושה, אם היית באמת רוצה מכל הלב ועם כל היכולת המקצועית שלך, לסייע בגדול לאותה שיה תמימה שהלכה לאיבוד?'

אכן קשה לנו לקבל שגם בתחום הנפש, לפעמים צריך להכאיב מאוד ואף 'לחתוך בבשר החי' של האנשים שנפגעו נפשית כדי להיטיב עימהם וקל וחומר לבגר אותם. קשה לנו להבחין ולקלוט - שלהכאיב למטופלים ואחר כך לחטוף קיתונות של שופכין מהסביבה בלי יכולת להסביר ולהתגונן - זו דרגה גבוהה מאוד של אהבה".

"מתמודדים באומץ"

כנס מתמודדים - צרכני בריאות הנפש - לזכרם של אור בת קול ז"ל ואופיר גולדין ז"ל יתקיים ביום ה' (15/11/07) בבית בארבור, דרך ההגנה 135 תל אביב. מארגנים: מתמודדים למען מתמודדים (מל"מ), מטה מאבק הנכים בישראל, העמותה לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש (לשמ"ה), בחברה טובה - רואים מעבר (ע"ר). הרשמה מוקדמת בטלפון 03-6921681/3



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר