.jpg)
.jpg)
.jpg)
שיעור שלישי: זה לא פשוט להיחשף. ניסינו לחשוב יחד על פיתרונות למצב, ואיך ניתן לצאת ממנו. התוכנית היתה כזו: אם קיים אדם אחד עם נכות שמתאים למי מחברי הקבוצה - נמצא אותו!! אבל איך?הדרך למצוא בן זוג מתאים, היא לחפש...לחפש...לחפש.... (ועוד מיליון פעם לחפש), עד שמוצאים.
כל אדם שמחפש בן זוג אומר לעצמו: ככל שאנסה יותר, כך אגביר את סיכויי הזכייה שלי, נכון? אם כולם ידעו על קיומי, בטוח יימצא אדם אחד שיחשוב שיש לי צ'אנס. רק צריך לנסות ולהפגיש. פשוט לא? לא בטוח...
התחלנו לדבר בקבוצה על חשיפה. חשיפה בעיתון, ברדיו, באינטרנט, בטלוויזיה. חזרנו שוב ושוב על על כך, שככל שיותר צעירים עם נכות ייחשפו לפרטים שלנו - כך יגבר הסיכוי שנפגוש מישהו מתאים.
רוצים לדבר על נכות גופנית? היכנסו לפורום נכות
החיים לא מחייכים אליכם? בפורום תמיכה נפשית יעזרו לכם
רוצים לשפר את יחסי המין שלכם? היועצים בפורום מין וסקסולוגיה ישמחו לעזור
אבל רגע, זה לא כל-כך פשוט להיחשף. נושא החשיפה, ולא משנה באיזו מדיה, פתח דיאלוג מרתק בין המשתתפים על נכות גלוייה ונכות סמויה, מתי מתאים יותר לגלות את כל הפרטים על עצמי, סודות בכלל. וכמובן שגם כאן היו הפתעות...
גלית היתה משתתפת מאוד מיוחדת בקבוצה. היא היתה חשדנית וחששנית, פחדה לתפוס מקום ולהביא את רגשותיה באופן גלוי. תמיד הגיבה אחרונה בקבוצה ורק לאחר לחץ קבוצתי. תמיד העדיפה לא להיחשף, לא להעיז ולא ליצור קשר.
הפחד שלה לא בא סתם. לגלית היתה בעיית נשימה קשה שהפריעה מאוד לסביבה להבין אותה, דבר שגרם לה להתכווץ ולהסתגר בחברת אנשים זרים. ממפגש למפגש, למרות פחדיה ובעזרת עידוד מחברי הקבוצה, גלית נפתחה ושיתפה יותר על עצמה.
היא סיפרה לקבוצה שהיא פרסמה מודעת הכרות בעיתון, והיתה מאוד גאה בעצמה. היא כמובן קיבלה חיזוקים רבים מחברי הקבוצה, אך איציק, שנימוס לא היה "הקלף החזק שלו", אמר בפני כל הקבוצה, שהוא עצמו ראה את המודעה, התקשר ואף דיבר עם אביה. הסתבר שאבא של גלית העביר את הטלפון שלו לגלית, אבל היא דחתה את ההצעה כי חשבה שהוא מבוגר מדי בשבילה.
החשיפה הזו של איציק היתה קצת יותר מדי עבור גלית. היא הרגישה חדירה בפומבי לפרטיותה ומבוכה רבה וזה הדבר ששנאה מכל. למרות מחאתנו וצערנו הרב, גלית החליטה לוותר על נוכחותה בקבוצה ולחזור אל המוכר, הבטוח והידוע, ונטשה את הקבוצה.
גם אלעד התלבט באותה סוגיה. כשהגיע לראשונה לקבוצה (אלעד הצטרף לקבוצה באיחור) לא היה ברור למשתתפים מה בכלל הוא מחפש ביניהם, הרי אין לו שום נכות נראית לעין.
אלעד, בפתיחות יוצאת דופן ואולי גם בגלל תחושה של שותפות ושייכות, סיפר על הנכות שלו. כן, כזו שלא רואים. כזו שמצד אחד, מקלה עליו לפגוש בנות, מצד שני, מעלה שאלה ענקית: מתי מתאים ונכון לספר על הנכות. מה עושים עם הסוד?
אלעד סיפר שלא פעם הוא מצליח ליצור קשר נחמד עם בחורה, מחזר והיא נעתרת לו. אבל כשמגיע החלק בו צריך לספר שיש לו בעיה בתפקוד המיני שלא נראית לעין, יש דחייה ונטישה. לאחר מספר פעמים כאלה אלעד פשוט הפסיק לנסות ובחר גם הוא באפשרות הנוחה - הבדידות.
מול אלעד יצאו חברי הקבוצה עם שיתוק המוחין, שאת הנכות הגופנית שלהם רואים בבירור, עם גישה של: "מה שאתם רואים - זה מה שיש! טוב לך? תישאר, לא טוב - תלך!".
הפער בין העמדות של בעלי הנכות הנראית והמוסתרת היה מרתק. בני הקבוצה ניסחו את זה בדימוי של מרוץ מכשולים, כאשר לכולם יש מכשולים, אבל הם בשלבים שונים של הדרך.
לבעלי הנכות הנראית המשוכות הגבוהות ביותר הן בהתחלה, אל מול הדחייה הראשונית. בעלי הנכות הנסתרת, סובלים ממשוכות גבוהות לאחר יצירת הקשר ותהליך החיזור הראשוני, כאשר הפרטנר שלהם צריך לבחור אם הוא או היא בוחרים להישאר - למרות הכל, או, לעזוב.
סיפורים אישיים על אהבה בצל נכות או מחלה:
להתפשט, ואז לחכות להתקף
"מתי כבר אפגוש מישהו?"
ואז היא פשוט לקחה את הדברים שלה
"ואז כבר לא נמשכתי אליך יותר"
"יום האהבה נראה כמו בדיחה גרועה"
שיעור רביעי: האהבה תמיד יכולה להפתיע. קשה לנו להסביר מה קרה בסוף לקבוצה. אפשר לקרוא לזה נס, אפשר לקרוא לזה חיים, אפשר לנסות ולהגדיר את זה בכל מיני דרכים. בשורה התחתונה, קרה לנו משהו.
דוד ושירלי באו לקבוצה מעולמות שונים ומרוחקים זה מזה שנות אור. שירלי, עם נכות לא פשוטה (בעיות תנועה קשות), החליטה לעשות לעולם שיעור בקבלת החלטות והוצאה לפועל של כוונות.
כבר שלושה חודשים לפני תחילת המפגשים, עוד הרבה לפני שהתחלנו לראיין את המשתתפים לקבוצה, הבהירה לנו בצורה מפורשת: "אני הולכת על זה, עד הסוף, ולא מעניין אותי כלום".
שירלי החליטה שהיא מוצאת בן זוג, בתוך, מחוץ, ליד הקבוצה - לא משנה, העיקר - היא הולכת קדימה, ואין דבר שיעצור אותה.
דוד, לעומתה, התנהל בעולם אפרורי, קודר, מתמודד עם שאלות של בדידות וטעם החיים, למה כדאי להתאמץ ולהיות חלק מהעולם הזה?
במפגש השמיני, כשאווירת הייאוש והאכזבה מיצירת קשר חלחלה עמוק במשתתפי הקבוצה (כולל במנחים עצמם...), דוד ושירלי נפגשו בפעם הראשונה.
בשלב זה של הקבוצה, כבר היינו הרבה פחות ממה שהתחלנו. חלק מהמשתתפים עזבו בגלל הנסיעות, חלק מקושי להתעמת עם הבדידות וחוסר האונים, חלק מאכזבה מהקבוצה, מאיתנו ההמנחים, ובעיקר, מזה שאין פיתרון קל ופשוט לאהבה. פשוט אין.
כל המשתתפים, כולל אנחנו המנחים, הרגשנו שהקבוצה היתה ניסיון אמיץ להתמודד עם הקושי הגדול להתחבר, להתמזג, לחיות עם נכות חברתית, אבל על אמת.
ואז זה קרה. דוד הציע לשירלי עזרה בסיום המפגש. לקחת לה את המעיל, לסחוב לה את התיק ושירלי הסכימה.
במפגש הלפני אחרון והמרגש ביותר שהיה לנו, שירלי ודוד סיפרו לקבוצה על הקשר שלהם.
הקשר שנוצר, והתנהל לו למעלה מחודש, ממש מתחת לאפינו. היינו כולנו נרעשים, נרגשים, המומים. זה קרה. בלי סטטיסטיקות, בלי אסטרטגיות, בלי קונספציות על יצירת קשר וחשיפה עצמית. פשוט שני מבוגרים - צעירים, עם כישרון, יכולת לאהוב וגוף שהם מנסים שיפריע להם כמה שפחות בחיים. שניים שהחליטו להיות מאוחדים. שניים מיוחדים.
הזיווג של דוד ושירלי השאיר אותנו מבולבלים. כנגד כל הסיכויים, קבוצה קטנה, מתוסכלת מניסיונות ואכזבות, לא מאמינה ביכולתה להתחבר. ודווקא אז זה קרה והוכיח לכולנו, שאנחנו לא יכולים אף פעם לדעת מתי מתוכננים ניסים ושתמיד יש סיכוי.
שיעור חמישי וממש לא אחרון (כי עוד למדנו הרבה מהקבוצה הזאת): כשמדובר באהבה, אף פעם לא לקבל שום דבר כברור מאליו. אז מה הלאה? אנחנו, המנחים, עוד נהנים מההפסקה, מהיכולת לעבד ולחשוב על מה שהיה, מה שקרה. היה קשה להיפרד מכולם, כי הרגשנו שעברנו משהו יחד, שנגענו במחוזות קשים ושרדנו אותם כקבוצה, מי יותר, מי פחות.
היום ברור לנו עוד יותר, עד כמה השתתפות בקבוצות כאלה חשוב. זוהי הזדמנות נפלאה למפגש אותנטי עם אנשים נוספים, מקום לשתף, להרגיש שייך, להתחזק ולהתבונן.
הזדמנות שנוצרת רק בקבוצות כאלה, ללמוד על סגנון התקשורת שלי, על הקשיים והפחדים ולפגוש אותם מזווית אחרת. כי הרי "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם"...
היינו רוצים המשכיות, שהחלום הזה לא יגמר. הצענו למשתתפי הקבוצה (גם בגלל הקושי שלנו להגיד שלום) לקיים קבוצת עבודה על מנת לגייס ערוץ טלויזיה קהילתי ליצירת תוכנית הכרויות לפנויים פנויות עם נכויות, אבל הצעתנו לא זכתה להמשך. זה כנראה (בשלב זה) יותר פנטזיה שלנו מאשר של שאר הקבוצה.
אולי, יהיה מישהו, שם, בחוץ, בעולם האמיתי, שירצה להפוך את הפנטזיה למציאות, שירצה לחשוב איתנו איך לסייע לעוד כל כך הרבה צעירים וצעירות עם נכויות גופניות, להפוך את האהבה לנגישה.
כתבו אלינו אם יש לכם רעיונות או אם בא לכם להשתתף בקבוצה הבאה שתיפתח לצעירים עם נכויות גופניות (גילאים 18-35): רעות דלת פתוחה לבעלי נכויות גופניות וחושיות
השירות הוקם בשיתוף האגודה הישראלית לתכנון המשפחה המפעילה את רשת מרכזי הייעוץ לנוער "דלת פתוחה" ברחבי הארץ, ביחד עם המרכז הרפואי "רעות" המתמחה בשיקום ובשיתוף אשלים ומשרדי הבריאות והרווחה.
השירות מיועד לצעירים בעלי נכויות פיסיות וחושיות מגיל 13 עד 35, להוריהם ולמטפלים בהם בקהילה. בצוות יועצים מתחומי פסיכולוגיה שיקומית, טיפול מיני, עבודה סוציאלית שיקומית, חינוך גופני לבעלי נכויות, תזונאית, רופא מתבגרים, רופא מומחה בשיקום מיני ורופאה גינקולוגית המצוידת בכסא גניקולוגי מותאם לנכים.
הצוות מעניק שירותי מידע, ייעוץ, הדרכה וטיפולים קצרי מועד בדיסקרטיות וללא תשלום בפגישות פנים אל פנים, בטלפון ובאינטרנט, ובסדנאות.
"רעות- דלת פתוחה" עומדת לשירותכם בטלפון: 5371003 – 03; במייל [email protected] או פנים אל פנים בכתובת: מרכז רפואי "רעות", שדרות החיל 2 יד אליהו, תל- אביב.
כל השמות בכתבה בדויים, וכל חברי הקבוצה קראו את הכתבה ונתנו את הסכמתם לפרסומה.
* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר
