אחיזת העיניים של ההסכמה מדעת

רבים סבורים שחוק זכויות החולה (1996) הוא חוק הומני ונאור. יש גם הסבורים שהוא מרחיק לכת בהגנה על זכויות החולה. ברצוני להוכיח כאן כי סעיפי ההסכמה מדעת, המתייחסים לפסיכותרפיה, הם למעשה אחיזת עיניים.

מבחינת המטופל ישנם שני שלבים במסגרת הטיפול: שלב החוזה הטיפולי (המתבסס על הסכמה מדעת) ושלב הטיפול עצמו. בעוד שבשלב ההסכמה מדעת, חייבים, על פי החוק הנ"ל, התכנים להיות גלויים ובהירים, בשלב הטיפול עצמו יתכן שהנסתר מבחינת המטופל יהיה רב על הגלוי.

חוק זכויות החולה קובע קביעות הומאניות ואף מפרט: 13(א) - לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. קביעה זו מתייחסת למצבים בהם חלה חובה לקבל הסכמה מדעת כתנאי הכרחי להגשת טיפול רפואי. הסעיף הבא החוק אף מפרט בהרחבה את תנאי מתן ההסכמה מדעת.

13(ב) - לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, "מידע רפואי", לרבות -

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכונים של הטיפול המוצע;
(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי-נוחות;
(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;
(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

חוק לחוד ומציאות לחוד

במאמר הסכמה מדעת בפסיכותרפיה מאת יורם צ. צדיק, קובע המחבר בפירוש שהחוק חל על מגוון מקצועות טיפוליים וגם כותב: "יש אלמנטים שאינם נמסרים למטופל בשל חוסר מודעות של המטפלים (סיכונים ותופעות לוואי של הטיפול המוצע, חלופות לטיפול המוצע), בשל חוסר מידע (אפקטיביות של טיפולים נפשיים) או בשל קשיים בהגדרת הנושא (תיאור המהות וההליך של הטיפול הנפשי)". כלומר, בלשון המעטה, רבים המטפלים אשר אינם עומדים בתנאי סעיף 13.

ופה עולה שאלת השאלות: כיצד יתכן שמאז חקיקת החוק ב-1996 מטפלים רבים מכל גווני הקשת הטיפולית מפרים את החוק? למיטב ידיעתי שום תביעה לא הוגשה בנדון מצד מאות אלפי מטופלים מאז 1996.

הסעיף שהופך את הקערה על פיה. להלן הסעיף שמפרט את שלוש האפשרות השונות לקבל את הסכמתו מדעת של המטופל: 14(א) - הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל-פה או בדרך של התנהגות.

ואז מגיע הסעיף ההופך את הקערה על פיה, ולמעשה מרוקן מכל תוכן את סעיף 13: 14(ב) - הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל.

להלן התוספת המופיעה בסופו של החוק. זו רשימה מפורטת בה מוזכרים ההמקרים בהם הסכמה מדעת חייבת להינתן אך ורק בכתב: תוספת (סעיפים 14, 15)

1. ניתוחים, למעט כירורגיה זעירה
2. צנתורים של כלי דם
3. דיאליזה
4. טיפול בקרינה מייננת (רדיותרפיה)
5. טיפולי הפריה חוץ-גופית
6. כימותרפיה לטיפול בתהליכים ממאירים

מהתוספת נובע כי כל שאר הטיפולים אינם חייבים בהסכמה בכתב אלא רשאים להינתן בהסכמה בע"פ או בהסכמה בדרך של התנהגות.

בנקל אפשר להבחין באבסורד הגדול שנוצר כאן: כדי לעשות צנתור, למשל, האורך שעות, דרושה עפ"י החוק הסכמה בכתב, ואילו עבור טיפול פסיכו-דינמי העשוי להימשך שנים ארוכות ועלול לטמון בחובו סכנות חמורות, מספיקה הסכמה בע"פ, שאין אפשרות סבירה לאכוף את קבלתה מבחינה מעשית.

אולם מעבר לחוסר השוויון ולחוסר הצדק המשווע מדובר באחיזת עיניים מתוחכמת ביותר. הבה נבחן מה מתרחש ברמה העובדתית:

אדם פונה לפסיכותרפיסט, מקבל הסבר אודות הטיפול המיועד ומתחיל לקבל טיפול נפשי ממושך. לאחר תקופה מסוימת הוא חש ממורמר משום שלדעתו הוסתר/הוחסר ממנו מידע, מה שהטעה אותו באופן משמעותי.

באופן עקרוני וטכני, באפשרותו להתלונן. זו זכותו הלגיטימית. אך באופן מעשי, הוא נבלם מראש ע"י החוק עצמו, כי סעיף 14(ב) מאפשר זאת רק למטופלים שקיבלו טיפולים השייכים לתחומים המנויים בתוספת. כל השאר נותרים חסרי כל יכולת לממש את זכויותיהם.

הכיצד? הסכמת מטופלי הפסיכותרפיה ניתנת (במקרה הטוב) בע"פ, בדלתיים סגורות וללא עדים... נניח שבכוח המטופל לקום לתבוע את המגיע לו בהתאם לחוק, כיצד יוכל להוכיח שתוכן משמעותי כלשהו הוחסר/הושמט בניגוד לחוק (כאשר עדותו היא העומדת מול עדותו של איש המקצוע המוסמך)?!

אחיזת העיניים

מי שמעיין בסעיף 13 בחוק זכויות החולה (1996) עשוי להתרשם שמדובר בחוק הומאני מעין כמותו. אך זוהי אחיזת עיניים. בהיעדר יכולת אכיפה, סעיף 13 לא קיים דה-פקטו אלא רק דה-יורה. סעיף 14 הוא זה המרוקן בפועל מתוכנן את קביעותיו ההומניות. פטה-מורגנה בספר החוקים.

המצב הרצוי הינו לגאליזציה: אני סבור שחייב לבוא מיד שינוי בחוק, קרי, הוספת הפסיכותרפיה לרשימה המפורטת של התוספת לחוק זכויות החולה, כך שתתחייב הסכמה בכתב לפני כל טיפול פסיכותרפי. מלבד היתרונות ההומניים הגלויים לעין, יש למהלך הזה גם יתרונות לא מבוטלים ביחס לעבודתם של אנשי המקצוע, כגון: יצירת מנגנון סלקציה ראשוני שייתן אינדיקציה לגבי מוכנותו של המטופל לטיפול; מעמד יציב ובסיס מוכח לחוזה הטיפולי כלפי כל הצדדים; תיתכן הפחתה ניכרת בתופעות Acting-Out; הפשרת המתח והגברת האמון ברמת הפרט והכלל בין מטפלים למטופלים.

בסעיף 31 החוק קובע: השר, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאי לשנות את התוספת.

כבר במהלך 2003 פניתי בכתב לשר הבריאות. אחד מעוזריו הזוטרים ענה לי במכתב תשובה לקוני וסתמי, ולמעשה דחה את פנייתי בקש. גם לאגף שירותי בריאות הנפש פניתי יותר מפעם אחת, כמו גם לארגונים מקצועיים רבים אחרים.

אמנם רובם הודו ביושר בקיומה של הבעיה ובחשיבותה ואף הבטיחו לטפל בעתיד, אך שום דבר מעשי לא אירע. כנראה עניינם של מטופלי הפסיכותרפיה, ובכללם נפגעי הנפש (שאינם כידוע קבוצת לחץ) אינו מספיק חשוב לאיש מהם...

כמי שחלה במחלת נפש, אני חש כי שותפי לסבל ואנוכי מופקרים ומושארים מחוץ למחנה, לא רק ע"י הציבור הרחב, אלא גם ע"י חוקי המדינה, ע"י מי שאמורים לטפל בנו בהגינות וע"י שועי הארץ...

לאתר אגודת מל"מ - מתמודדים למען מתמודדים
לאתר עמותת אנוש - לטיפול בנפגעי הנפש



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר