שברי מאמץ - למה זה קורה לנו?

שברי מאמץ ניתן למצוא כמעט בכל עצם שמופעל עליה כוח: עצמות המסרק, עצמות שורש כף הרגל, עצמות השוקה והשוקית, עצם הירך, עצמות האגן, חוליות עמוד השדרה, הצלעות, עצמות החישור והגומד ועצמות שורש כף היד.

מבנה העצם. באופן פשטני העצם בנויה מ"חומר העצם", אשר הינו מרקם של סידן ופוספט שמהווה את עיקר הנפח והמשקל של העצם. החומר בנוי בצורה של סיבים אשר ציר האורך שלהם הוא הציר החזק בהם והוא מקביל לציר העומס העיקרי של העצם.

בתוך העצם קיימים תאים אוסטובלסטים (תאים בוני עצם) ותאים אוסטוקלסטים (תאים הורסי עצם). תהליך היצירה והפירוק של העצם הוא תהליך דינאמי ומתמיד ונקרא אוסטאוניזציה. העצם, כמו כל רקמה אחרת בגוף, היא רקמה חיה וניזונה באמצעות רשת של כלי דם החודרים לעצם והיא מגיבה לגירויים חיצוניים שונים על ידי פירוק/יצירה מוגברת של תאים.

כלי הדם החודרים אל העצם מובילים אליה חומרי מזון וחמצן וכן מפנים ממנה פסולת. תהליך פירוק תאים בעצם ובניתם מחדש הוא תהליך רצוף ומתמשך והוא חיוני להתחדשות העצם.

מהו שבר מאמץ?

שבר מאמץ הינו, למעשה, כישלון של העצם להסתגל לעומס המופעל עליה - עומס אשר אליו לא היתה העצם מורגלת. שמות נפוצים לשברי מאמץ כמו שברי הליכה, שבר עייפות, שבר אי ספיקה או אי ספיקת עצמות נובעים מתיאור "הגורם". שברי מאמץ מופעים בקרב אנשים בריאים לחלוטין העוסקים בפעילות גופנית, בעצמות רגילות ללא כל מאורע חבלתי.

שברי מאמץ שכיחים בקרב ספורטאים, חובבים ומקצוענים כאחד, וכן במערך הצבאי הלוחם (בעיקר חי"ר). שברי המאמץ שכיחים כל כך בקרב אוכלוסיית החיילים בשל הימצאותם במשטר אימונים של זמן קצוב למאמץ יתר, דבר הגורם למערכת בניית העצם לפגר בקצב הבנייה לעומת קצב ההרס, אצל חלק מאנשים.

תגובת העצם לעומס

העצם בונה את עצמה בהתאם לכוח המופעל עליה. סיבי העצם נבנים במקביל לקווי הכוח המופעל על העצם כדי לעמוד בעומס זה. בעצם ישנו מנגנון המאפשר להפוך אותה לחזקה יותר על ידי הגדלת קוטר העצם. בתהליך זה ישנה ספיגת עצם בחלקה הפנימי והשקעת עצם (בניית עצם) בחלקה החיצוני.

כאשר מופעל על העצם כוח מסוים מתחלק כוח זה על פני שטח העצם ומהווה מאמץ או בשם נוסף: לחץ. לחץ/מאמץ הם מושגים הנדסיים המתארים כוח חלקי יחידת שטח. כאשר המאמץ המופעל על העצם קטן יחסית, אלסטיות העצם באה לידי ביטוי והעצם לא תשנה את צורתה. כאשר מוסר הלחץ מעל העצם היא תחזוק למצבה הקודם לא נזק.

כאשר המאמץ מוגבר ונמצא מעל הסף האופטימלי של העצם, העצם תשנה את צורתה ותינזק ובחלוף הלחץ לא תחזור העצם למצבה הבסיסי. אם לחץ כזה יופעל מספר רב של פעמים, יכול הדבר להביא לשבירה מלאה של העצם. ככל שהכוח המופעל (LOADIN FORCE), ועימו המאמץ, גדולים יותר, יהיה צורך בפחות מחזורים (CYCLES) של לחץ על מנת לשבור את העצם.

לאחר שמופעל על העצם מאמץ מספיק על מנת לגרום לה נזק (אולם לא לשבר מלא), מתחיל תהליך של ספיגת העצם (bone resorption) בעקבות פעולת התאים האוסטוקלסטים המסירים את העצם הפגיעה. במקביל מתחיל תהליך בנייה מחודשת של העצם על ידי התאים האוסטובלסטים, אשר האופן איטי ממלאים את החללים שהשאירו האוסטוקלסטים.

בזמן ספיגת העצם היא נחלשת משתי סיבות: הצטברות הנזק שנגרם לעצם ואשר הביא לתחילת תהליך האוסטאוניזציה ותהליך הספיגה עצמו מקטין את מסת העצם.

כיוון שמאמץ הוא הכוח המופעל חלקי השטח, במידה ותהליך הבנייה המחודשת של העצם לא הושלם המאמץ עתה הופך להיות גדול יותר, שכן הכוח מופעל על שטח עצם קטן יותר. מאמץ זה מביא לנזקים נוספים ולהמשך התהליך. שבר מאמץ יווצר כאשר לאורך זמן קצב הבנייה של האוסטובלסטים קטן מקצב ההריסה וספיגת העצם ע"י האוסטוקלסטים.

תיאוריות להיווצרות שברי מאמץ

כיום עדיין אין ודאות לגבי האופן מה גורם את הנזק לעצם, אולם קיימות שתי תיאוריות עיקריות לגבי אופן היווצרות שברי המאמץ: החבלה התת מרבית (Sub maximal trauma). העצם סופגת מכות בעוצמה תת מרבית, מכות הגורמות לנזק לעצם ללא שבר (עוצמה מקסימלית תגרום לשבר). הנזק מצטבר וגורם ל"החלשות החומר" (כמו במתכות), עד שבשלב מסוים יתפתחו שברים מיקרוסקופיים שיתפתחו לשברי מאמץ.

היחס בין עוצמת השריר לחוזק העצם. תיאוריה זו טוענת כי המכה שמקבלת ברגל כאשר היא נוחתת על הקרקע אינה הסיבה לשברי המאמץ, אלא כיווץ השרירים המתנגדים למשקל הגוף. הטבע אינו רואה צורך בעצם חזקה ברגל חלשה שאינה מופעלת ולכן העצם לא תהיה חזקה יותר מהדרוש לה להתמודד עם המאמץ היומיומי המופעל עליה.

כאשר הגוף נכנס למשטר אימונים לוחץ הגוף מנסה להתאים עצמו למאמץ המוגבר ולתנאים החדשים ולכן מבצע שתי פעולות: השרירים מתפתחים כדי לעמוד במאמץ החדש ותהיה עליה בנפחם ובכוח שהם מסוגלים להפעיל. העצם מתחילה בתהליך אוסטאוניזציה שמטרתו ליצור עצם חזקה יותר.

הבעיה נוצרת מאחר שקצב התחזקות השרירים מהיר בהרבה מזה של העצם (שעוברת קודם תהליך של ספיגה והחלשה) וכך, הלחץ שמפעילים השרירים על העצם גדול מהלחץ שבו יכולה העצם להתמודד ועלול להיווצר שבר מאמץ.

פתופיזיולוגיה

פעילות פיסית מחייבת התאמה פיזיולוגית של הגוף לעומסים. תוכנית אימון נכונה מעלה את העומס בהדרגה, מביאה להסתגלות מבוקרת של הרקמות ולחיזוק ועיבוי של השרירים והגידים. פעילות פנימית כזו מגדילה את מסת העצם באתרים אנטומיים מוגדרים אשר נמצאים בקו העומס.

כאשר האימון משולב עם תקופות של מנוחה מתאימה, מסתיימת הסתגלות הגוף לעומס החדש בהצלחה. האיזון בין פעולתם של האוסטובלסטים והאוסטוקלסטים הוא שקובע את המורפולוגיה של העצם במצבים המשתנים של העומס שבו היא מצויה.

לחץ מכני של המשקל על העצם יוצר פעילות ביו חשמלית אשר מהווה גירוי חשוב לעיצובה מחדש של העצם כדי להתאימה לעומס. עומס ממושך ומוגזם משבש את התהליך הנורמאלי של העיצוב מחדש, תוך העברת עיקר הפעילות להריסת העצם.

בשלב הראשון, נותרים שברים מיקרוסקופיים שגורמים מייד למילוי מחדש של האזור שנפגע. אם בשלב זה מפסיקים את המאמץ, הפעילות הנורמאלית של האוסטובלסטים מביאה ליצירת קלוס (Callus – שכבת ריפוי) מסביב לשברים אלו.

אולם, אם לא מפסיקים את הפעילות, ממשיך תהליך הריסת העצם והשברים המיקרוסקופיים הופכים להיות שברים מיקרוסקופיים עד לשברים מוזזים.

לאתר של או-2 הדרכה



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר