פסיכותרפיה - תרמית או כוח טיפולי?

בשנת 1975, במהלך שירות צבאי סדיר, חליתי במחלת נפש. מאז עברתי טיפול פסיכותרפי ממוקד וממושך (סך הכל למעלה מ-15 שנה), והייתי עד שמיעה לטיפולים נפשיים רבים מאוד שחוו חבריי. ברור לי לחלוטין שפסיכותרפיה היא הרבה יותר מדיבור סתם. בכך אני מסכים למעשה עם דעתם של אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש. אולם מה שהאחרונים אינם מפרטים לציבור הוא שדיבור לבדו אינו עושה דבר.

אחת העובדות המדהימות היא שמלבד אנשי מקצוע בתחום זה, מעטים מאוד הם האנשים היודעים מהי יכולתה האמיתית של פסיכותרפיה עמוקה וממושכת ומהן מגבלותיה. עוד פחות אנשים מכירים את הישגיה המרשימים של הפסיכותרפיה בריפוי מחלות נפש לעומת הטיפולים התרופתיים, שיכולתם מוגבלת לסילוק הסימפטומים בלבד.

העובדה כי אין מודעות כלל לכך שטיפול פסיכותרפי עלול במקרים מסוימים להיות מסוכן מאוד היא חמורה ביותר. האדם הממוצע אינו שואל את עצמו כיצד ניתן לטפל בעזרת שיחות בלבד בדפוסים נפשיים קשים, ומדוע שיחות נפש, פטורות מתשלום, עם רב, שכן או עם כומר וידוי אינן יכולות לרפא, אלא לכל היותר להרגיע באופן זמני. כמו כן עולה השאלה כיצד מצליח לעתים הפסיכותרפיסט לבצע במוחנו שינוי (ביוכימי) מהותי וקבוע בלי שנחוש בכך.

אכן רב הנסתר על הגלוי בתחום הפסיכותרפיה, ואין מנוס מלהעלות מספר שאלות: האם יש בכוחו של טיפול פסיכותרפי להשפיע באופן משמעותי על חיי המטופל? מהם הסייגים המוסריים בעבודתו של המטפל? האם קיימת בפסיכותרפיה הונאה או הולכת שולל - מימי פרויד ועד עצם היום הזה – אשר מסכנת באופן משמעותי חלק מן המטופלים בלי ידיעתם? איך קורה שלאחר פסיכותרפיה עמוקה וממושכת נוצר צורך בתהליך החלמה ארוך מהטיפול עצמו?

מהספרות המקצועית עולה כי בעיות התפתחותיות באישיות מהוות בדרך כלל תשתית (פרה-דיספוזיציה) לפריצתן של מחלות נפש. ברמה האישית הצליחה הפסיכותרפיה האינטנסיבית והמסוכנת שעברתי לטפל באלמנטים מרכזיים בבעיות האישיות שמהן סבלתי: בתוך שנים ספורות עברתי בזכותה לקבוצת סיכון נמוכה יותר מבחינת סיכויי לקבל התקפים נוספים של מחלת הנפש שלי (שהוגדרה כמניה-דיפרסיה).

ציבור המטפלים אינו מפרט לציבור הרחב את האפשרויות המדהימות של הפסיכותרפיה. הם גם אינם מפרטים את הסיכונים העצומים שהיא טומנת בחובה למטופלים התמימים הנכנסים בשעריה. על פי חוק זכויות החולה (1996) חובה זו מוטלת עליהם באופן קטגורי.

הלחץ הכבד שמופעל על מטופל במהלך טיפול עמוק בבעיות האישיות עלול להחריף באופן זמני את מצבו בתחומי חייו השונים, לשבש את יחסיו עם סביבתו הקרובה והרחוקה, ובמקרים קיצוניים, כאשר המטופל סובל מנטייה אובדנית, אף לדחוק אותו לכיוון אובדני. שניים מחבריי, שהתלוננו באוזניי קשות וחמורות בזמן אמת על סבלם הנורא שנבע מיחסיהם עם מטפליהם, שמו קץ לחייהם. גם אני כמעט בחרתי בדרך זאת מאותם מניעים בדיוק.

ההתפתחות האישית והגדילה הנפשית, המתרחשות במסגרת הטיפול הנפשי והעשויות לחולל נפלאות בתפקודו של המטופל, נובעות בחלקן גם מהתחשלות הנובעת מהתמודדות עם קשיי הטיפול. אולם קשיים אלה גובים בסופו של דבר מחיר ודורשים תהליך של החלמה.

במקרה שלי (ושל רבים אחרים) עולים רגשות חריפים ומייסרים בעקבות תחושות של "בגידה" ושל "תקיעת סכין בגב" שנחוו במהלך הפסיכותרפיה. כמו כן עולות חוויות של השפלה, של חוסר אמון ושל כעס עצום שהשפעתן נמשכת שנים לא מעטות לאחר סיומו של הטיפול. כל אלה מעלים את הצורך בשיקום - לא מפני החולי ומפני תוצאותיו אלא בעיקר מפני הטיפול המסוכן שחווינו בלא כל הסכמה מדעת.

התירוץ המשומש בדבר כוונות טיפוליות טהורות אינו תקף. איש לא יסכים שבנקאי כלשהו, למשל, יתערב בענייניו הכספיים ללא רשותו וידיעתו, בתואנה כי הדבר נעשה לטובתו. ואם זכויותיו של הלקוח העסקי אינן הפקר, קל וחומר שזכויות האדם החולה אינן כאלה.

התרמית אם כך אינה בחוסר יכולת מצד הפסיכותרפיה, כפי שסוברים ההדיוטות, אלא דווקא בכוחה הרב. הולכת השולל קשורה דווקא לעודף פוטנציה, ולא לאימפוטנציה המיוחסת לה בטעות גמורה.

במסגרת מדעי ההתנהגות פותחו במהלך המאה ה-20 חמש גישות-על טיפוליות שראשי התיבות שלהןCAPER . אחת המרכזיות - הפסיכואנליזה, הולידה אסכולה טיפולית המכונה: טיפול פסיכו-דינמי. בטיפול זה דרושה מערכת יחסים מסוימת מאוד, כגון יחסי אובייקט בין המטפל למטופל, שלתוכה יוצק המטפל טכניקות טיפוליות המתאימות לצרכים הספציפיים. ככל שהכלי הטיפולי חזק ואפקטיבי יותר, כך עולה הסכנה הטמונה בו. כוחה העצום של הפסיכותרפיה הפסיכו-דינמית עלול להפוך לחרב פיפיות.

כבר מאה שנים מתקיים קשר חמור של שתיקה בכל הנוגע לטיפול שיש בו מידה רבה של סממנים פולשניים-ניתוחיים. מדעי ההתנהגות העדיפו להשאיר את הציבור הרחב בבורות מוחלטת, בהגנה על סודותיהם המקצועיים. מעניין מדוע. יתרה מזאת, קיימת הכחשה גורפת של טיפול זה.

שאר הפסיכותרפיסטים, שאינם נוטים לאסכולה זו, אולי אינם מסכנים את מטופליהם באופן אישי, אך גם אינם מבקרים את השיטה בפומבי. העמימות היא שם המשחק. הם מחפים על קולגות ובכך הופכים לשותפים פסיביים לפטרנליזם אנכרוניסטי ומשפיל, שאיננו חוקי עוד (על-פי סעיף 13 בחוק זכויות החולה).

הוראה של קצין לחייל להיכנס לשטח המוגדר כשדה מוקשים בעוד החייל אינו מודע כלל לסכנה האורבת היא בפירוש ניסיון לרצח. כיצד אם כך יש להגדיר הכנסה של מטופל לטיפול כה מסוכן בלי לפרט לו את מהות הסיכונים? או דוגמה נוספת: כאשר בכל מרכול רשומים בגלוי מחיריהם של כל המוצרים, מדוע כשמדובר במהות הפנימית החשובה ביותר, על האדם לגשש את דרכו באפלה?

לאחרונה נאמר לי כי בהולנד זוכה המטופל לחתום על חוזה טיפולי מפורט, ואחת לחצי שנה נערכת בו בחינה מחודשת. לדעתי, ישנם שני תחומים שבהם שוררות שתי מערכות כללים שונות: "תחום החוזה הטיפולי" שבו יש לומר את האמת כולה, ו"תחום הטיפול" שבו ניתן לבצע מניפולציות לצורך המעשה הטיפולי. כאן המקום לנסות ולענות על שאלת השאלות: מדוע מעדיפים מטפלים רבים שמטופליהם לא יידעו יותר מדי ולא יתמצאו בשני התחומים גם יחד?

תשובה אחת קשורה לעובדה הפשוטה: אדם השרוי בחושך מובל בקלות רבה יותר בידי מטפלו מאשר זה המצוי באור. האחרון עלול להיבהל ולנטוש את המערכות המטפלות. וזאת זכותו, כמובן. מטפלים רבים אוחזים עדיין בקרנות המזבח.

לאתר מתמודדים למען מתמודדים - ארגון נפגעי הנפש בישראל
לאתר עמותת אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר