מתי צריך לעבור לבית אבות?

אנשים רבים, לאחר שהגיעו לגיל מסוים, מתחבטים בשאלה אם כדאי להם לעבור לבית אבות ואם מסגרת כזו תהיה טובה עבורם. לעתים המניע למעבר זה מגיע מהילדים ומהמשפחה ולאו דווקא מהאדם עצמו. מעבר לבית אבות אינו עניין של מה בכך, מה שמתאים לאדם אחד אינו מתאים לאחר וליציאה מהבית יש השלכות רבות על החיים בכלל ועל העצמאות בפרט, לכן לפני שמקבלים את ההחלטה יש לשקול זאת בכובד ראש.

רוצים לדעת עוד? היכנסו לפורומים:
פורום הפרעות זיכרון, אלצהיימר ודמנציה
פורום גריאטריה

שינויים התנהגותיים ופיזיולוגיים

לפי הספרות המקצועית, ישנן שלוש סיבות עיקריות שבגללן אדם זק"ן (זה שקנה נחת) עובר לבית אבות –

מאפייני זק"נה – גורמים הקשורים לשינויים התנהגותיים או פיזיולוגיים, כמו שוטטות, בעיות שינה, אי-שליטה על הסוגרים, התנהגות אלימה וכדומה

עומס על המטפל – צורכי טיפול מרובים המעמיסים על המטפל העיקרי או התדרדרות בריאותית או התנהגותית אשר מקשה על המטפל העיקרי לבצע את עבודתו כנדרש.

סביבה טיפולית – סביבת מגורים שאינה מספקת את הצרכים של הזק"ן, כמו: חוסר ניידות, בית שאינו מותאם לצרכים או אזור מגורים שאינו נגיש לשירותים הנדרשים.

יש מקרים שבהם מגיעים לבית אבות לאחר אירוע חריג, כמו אחרי לילה שלם שבו המשפחה חיפשה את הזק"ן בכל העיר. אך למעט מקרים אלה, ברוב הפעמים ישנה התלבטות אם להעביר את ההורה לבית אבות ומהו הזמן הנכון לעשות זאת. ואכן, אין תשובה אחת נכונה שכולם יכולים להסכים עליה, כי המציאות היא שהמצב מורכב מאוד.


בית אבות – לא בהכרח מוצא אחרון

במסגרת עבודת הדוקטורט שלי ערכתי ראיון עם נשים רבות שתיארו את ההתחבטויות שלהן בנושא וכן את המאמץ שלהן להימנע ולדחות ככל הניתן את המעבר לבית אבות. ההחלטה אינה משפיעה על הזק"ן בלבד, אלא גם על המשפחה שלו ואנשים יעשו כל מה שהם יכולים כדי להשאיר את יקיריהם במקום שבו הם מרגישים בנוח, כך למשל, הפתרון של אחת מלקוחותיי היה להעביר את אמה חולת הדמנציה לדירה סמוכה לשלה. בהתחלה, הייתה מגיעה לדירת אמה בכל יום ועוזרת לה בסידורים ובאחזקת הבית. באותו הזמן האם עוד הלכה כמה פעמים בשבוע למרכז יום הקרוב לביתה. עם הזמן, מצבה התדרדר והיא לא יכלה להמשיך ללכת למרכז יום וכבר היה צורך בהשגחה צמודה כל יום, כל היום. לאור המצב, הבת חיפשה לאמה עובדת זרה שתגור איתה ותטפל בה, אך האם הדמנטית לא הסכימה לקבל עזרה. היא צעקה על המטפלות, הגבילה אותן והתייחסה אליהן בצורה לא נעימה. במשך חצי שנה התחלפו שמונה מטפלות, חלקן פשוט קמו ועזבו את הדירה מבלי להודיע לבת.

אחרי הרבה ניסיונות, תקוות, אכזבות, תסכול ובעיקר חוסר אונים, הבינה הבת שהיא כנראה לא תמצא מטפלת שתצליח להחזיק מעמד עם אמה ושהפתרון ההגיוני היחיד הוא מעבר לבית אבות. הדבר שבזמנו נראה כמו מוצא אחרון ודבר שיש להימנע ממנו בכל הכוח הסתבר כפתרון הנכון ביותר הן בשביל האם והן בשביל הבת. אכן תקופת ההסתגלות לא הייתה קלה אבל לאחר זמן מה התרגלה האם לסביבתה החדשה, החלה לשתף פעולה עם המטפלים ונעשתה חברותית לדיירים האחרים. יתרה מכך, היא חזרה לישון טוב, לאכול טוב ואפילו ליהנות מהפעילויות שהמקום מציע, כל מה שילד רוצה להורה הזק"ן שלו.

ד"ר דנה פאר – גרונטולוגית ומומחית לדמנציה



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר