החלפת מפרק הירך: גם זה קורה בגיל הזהב

איך הכל התחיל?

המידע הנחבא בתוך התקליטור הגיח לפתע אל צג המחשב. הוא בישר רעות. האורטופד, ד"ר אהרון מנחם, מומחה ידוע שכבר ראה הכל, הרצין את מבטו ומבעד למשקפיו אמר: "אדון יקר, אין לך סחוס בכלל. אתה בעצם הולך על השלד. נחליף לך את מפרק הירך מצד ימין. הניתוח שלך יהיה בעשרים ושלושה בדצמבר". כך, ביבושת ובענייניות מוחלטת, נכנסתי לשלב החדש של חיי. לא עוד איש חופשי ההולך ובא להנאתו וכחפצו, אלא מוגבל תנועה, מוצף מכאובים ומצפה לניתוח מורכב אך אולי גם גואל. ניתוח החלפת מפרק הירך. גם בדמיון המפותח שלי לא הצלחתי לדמיין את משמעות הדבר. שערו בנפשכם וחישבו על כל מילה: ניתוח החלפת מפרק הירך... בררררר.... מעורר חלחלה. מה בעצם מחליפים שם ואיך? האם חותכים עמוק בבשר החי כדי להגיע לעצם הירך? איך מוציאים את האיבר הקורס? האם מנסרים אותו כאילו היה גזר עץ המיועד לארון או לכורסא? איך מכניסים או משתילים את התותב? כיצד הוא מתחבר לאיברים הנשארים והמתפקדים כראוי? איך בכלל יוצרים המפרקים, אלה הישנים וזה החדש שמקרוב בא, התאמה וסנכרון ביניהם? כיצד ממשיך הדם לזרום בעורקים? מיהו בכלל הגאון המדהים שחשב על פתרונות הזויים כאלה? כמה מנותחים היו בעל כורחם "שפני ניסיונות" עד שהרפואה האורטופדית – כירורגית הגיעה עד הלום?

"אלה הבדיקות המקדימות שעליך לבצע" אמר הרופא וקטע את מחשבותיי. הוא הושיט לי גיליון נייר ובו רשימה ארוכה של מונחים לטיניים וראשי תיבות, שרק את חלקם הכרתי. "שבועיים לפני הניתוח עליך לקבוע פגישה עם הרופא המרדים. הנה מספר הטלפון שלו". בעודו מדבר בטון תכליתי מעשי, כאילו שוחח באקראי על נושא בנאלי, אני מתבונן בידיו. אלה הידיים שעתידות לחתוך בבשרי, לפשפש באיבריי, לשתול תותב, ולחרוץ את איכות חיי לעתיד הקרוב והרחוק. אני רואה ידיים רגילות, נינוחות, שמגישות ספל קפה לפה, מלטפות פניה של אישה אהובה, חותכות ירקות לסלט, מרימות תינוק מחייך אל על. אלה אותן ידיים ממש. כל כך רב תכליתיות ובמגוון עצום של אתגרים ומיומנויות... "תודה לך דוקטור" אני אומר, "נתראה בניתוח". הוא מהנהן בראשו, מלווה אותי החוצה בחיוך ומכניס לחדר את הבא בתור. אני בחוץ. מקל ההליכה בידי, צרור ניירות בכיסי, תאריך עלום בראשי. יום סתמי, אי שם בסוף דצמבר. נבחר באקראי רק משום היותו יום שבו המנתח פנוי. עבורי יהיה זה יום הרה גורל, תאריך היסטורי, משאת נפש, עילה לחרדה, יום ההולדת של שתל חדש בירכי...

ההלם

משהזדקקתי למקל לא ידעתי איזה ייקלע לידיי. הרהרתי בסוגי המקלות הידועים: מקל נועם, מקל חובלים, מקל נדודים, מקל זקוף ראש, מקל כפוף צוואר, מקל עשוי מקשה אחת, מקל בנוי מפרקי מתכת, מקל מגולף ביד – מעשה אמן, מקל מהוקצע – מלאכתה של מכונה. כולם חלפו מול עיניי במלוא צבעי הקשת: מהשחור הנוקשה המטיל אימה, דרך האפרפר האלגנטי, החום הכהה והחום הבהיר – המתחרים ביניהם על כתר הטבעיות, הברונזה העמוקה והמחוררת שמניחה לקבוע את גובהו של המקל, עבור לכסוף הגאה – משל היה שרביט המלך או שרביטו של מנצח תזמורות מהולל. כל המקלות הסתיימו במעין קצה של גומי נוקשה לבל יחליק המקל בעת שיחלוף על פני מהמורות הדרך והחיים. התבוננתי במהלכים עם מקל: מאלה הזקופים שקומתם אינה שחה נוכח ציוויו של המקל, אחרים שכופפים גוום כאילו נטו להיות קרובים אל מקלם, עבור לאלה הנשענים עליו בשארית כוחם ותולים בו את מכאובי רגלם וגופם, ועד לגוררים אותו לצידם מפאת חולשתם וקשייהם להרימו מדי צעד.

להפתעתי גיליתי מעין זהות של אישיות ואופי בין בעלי המקלות למקלותיהם. הבחנתי שלא באקראי מהלכים אלה עם מקל זה ואלו עם מקל אחר. לא ידעתי אם במשך ימי היותם יחד הפכו דומים – כמעשה בעלי הכלבים עם כלביהם – או שמא היה אופיו של בעל המקל ליועץ או לרועץ בעת שבחר את מקלו. חשבתי גם על גורלם של המקלות שבעליהם הלכו או ילכו בלעדיהם לעולם שכולו טוב. האם יחושו יתומים? האם ייעזבו לנפשם? אולי ימצאו לעצמם בעלים אחרים ובמסתרים ישיחו באוזניהם את עלילותיהם והרפתקאותיהם עם הבעלים הקודמים שהיו ואינם? ושמא... יקימו אגודת צער המקלות הבודדים ויצאו לטייל בגפם באותם רחובות ושבילים, גינות וחצרים, גבעות ומישורים שבהם הורגלו להוביל את מי שסמך עליהם והם סמכו אותו? לאלוהי המקלות פתרונים...

ההכנות

ביני לביני אני מתחיל לנהל דו שיח סמוי עם השתל האלמוני, שבקרוב יהיה לי כאח ורע. בינתיים הוא מונח במדף מסודר וסטרילי של שתלים, שמלאכת ייצורם הושלמה, וגם הם תוהים בגופו של מי יישתלו. האם יהיה זה אדם אופטימי שיקדם את פניהם במאור יריכיים ובחיוך, או שמא טיפוס נרגן שיבוא אליהם בטענות ללא סוף? אולי יבואו לשכון בגופו של רקדן או מתעמל אתלטי, שיעמיסו עליהם טרחה ופעילות רצופה או שמא בגופו של קשיש בגמלאות שייתן להם לנוח ככל שתאווה נפשם? אני עובר בדמיוני על מדף התותבים הממתינים להשתלה וידי מושטת באקראי אל אחד מהם. 'זה השתל שלך' לוחש לי קול פנימי, 'דבר אליו וקשור אתו קשרים. זה חשוב לשניכם'. אני מתבונן בו בדומיה ובסקרנות. נראה כמו מטיל מתכת מקרי שחוטב ועוצב וגובש עד שעטה עליו אצטלא של שתל חשוב. 'אתה יודע שבקרוב תבוא לשכון בגופי?' אני לוחש לעברו. הוא מחזיר לי מבט חודר כאילו אמר: 'זו לא בהכרח זכות כל כך גדולה. יכולתי לבוא בשעריו של מישהו מפורסם ומוכר יותר. אתה די אלמוני כפי שאני מבין'. 'לפחות שתל חכם' אני מהרהר בליבי...

בינתיים אני מבצע סדרה של בדיקות דם, צילומי רנטגן, אולטרה סאונד, א.ק.ג ועוד כמצוותו של הרופא המנתח. אני כבר כמעט בדרכי לבית החולים 'אסותא' החדיש והמשוכלל. ביום שני סתמי הוזמנתי למרפאת "קדם ניתוח". היה זה כבר שלושה ימים בלבד לפני יום הניתוח עצמו. אנחנו מגיעים ל'אסותא' בנין רב מידות בשכונת רמת החיל בתל אביב. התחושה הראשונה היא של קידמה ארכיטקטונית, גודל עצום, המיה כבושה של קולות, ענייניות מוקפדת בשילוט ובהכוונה, מעליות עם פיקוד אוטומטי, בית קפה שכמו העתיק את מקומו מאיזור הבילויים וטרם החליט אם זה המקום הראוי לו. בעמדת הקבלה - בחורה אדיבה ומיומנת. תוך דקות היא מורה לי להמתין מול דלת מוגפת, עד שיקראו בשמי. שוב חולפות כמה דקות. הדלת המוגפת נפתחת ואישה בחלוק ירוק מציגה את עצמה כרופאה מרדימה שאמורה לבדוק שוב את תוצאות הבדיקות שהבאתי, ולהדריך אותי לגבי שלבי האשפוז והניתוח. "סליחה" אומרת הרופאה, "באיזה רגל אתה מנותח?" לא ידעתי אם לצחוק או להיעצב. מזה חמישה שבועות אני נערך הלוך ושוב לניתוח, ולפתע, שלושה ימים לפני ביצועו שואלים אותי באיזה רגל הוא אמור להתבצע? רק כעבור שלושה ימים, עם האשפוז, נוכחתי שהשאלה חוזרת על עצמה עוד פעמים רבות, כדי למנוע, חלילה, ניתוח באיבר בריא....

סוף סוף ניתוח

יום חמישי. כל אחד טרוד בעיסוקיו. אנשים חולפים על פני ברחוב כמו בכל יום חול שיגרתי. אני נכנס למכונית ויודע שזו נסיעתי האחרונה ואחריה יבוא פסק זמן ארוך, בו ייאסר עלי להיכנס לרכב. בדרכי לבית החולים אני מספיק לעצור במקום עבודתי. חבריי לעבודה תמהים על מצב רוחי השלו וחוש ההומור השופע, ואני מסכים עם תמיהתם. מזה ימים ירדה עלי מין שלווה בלתי מוסברת, אפפה את כל ישותי ונסכה בי מרגוע עמוק. אני לוגם כוס קפה אחרונה בטרם ייכנס לתוקפו הצום שלפני הניתוח, חוזר לרכב ונוהג לבית החולים. בתא המטען, כל הציוד הנדרש לתקופת האשפוז, כאילו מדובר בנסיעה לחו"ל כלשהו. רעייתי ובני הבכור נלווים אלי והם שישהו לידי עד תום הניתוח. משום מה אני חושב דווקא עליהם ועל דקות ההמתנה המתוחות המצפות להם, יותר מאשר עלי.

תהליך רוטיני של קליטה מקדם את פנינו. שוב כמו בעלייה למטוס: מוודאים שם פרטי ושם משפחה, הימצאותם של המסמכים הדרושים, הוראות לאופן ההיערכות לניתוח – מקלחת, סבון אנטיספטי, חפיפת ראש מוקפדת, חלוק שקדמתו יריעת בד ובגבו שרוכי קשירה. הידיים נכנסות בצורה הפוכה מלבישת חולצה או מעיל, תהליך מוזר ומצחיק כשלעצמו. מקבלים מספר חדר ומשתרכים עם כל הציוד שיהפוך בהדרגה את החדר האנונימי למשהו עם קורטוב של זהות מוגדרת. שעת הניתוח מתקרבת. אחיות באות והולכות עם אותן שאלות: שם פרטי, שם משפחה, מספר תעודת זהות, סוג הניתוח, וכמובן באיזה רגל הוא אמור להתבצע. שאלתי את עצמי שמא זוהי מין שיטה מחזורית, שנועדה להעסיק את דעתו של המנותח, ואולי להסיח אותה מן המתח הטבעי, או בכלל תהליך שמטרתו לחזק את בטחונו של הצוות הרפואי שלא ייקח חלילה חולה שפעת וישתיל לו מפרק ירך חדש ומלוטש...

השעה 5.30. רופא בחלוק ירוק מגיע כדי לשאול שוב אותן שאלות, שבסיומן הוא מצייר בכישרון לא מבוטל מעין חץ גדול על ירכי הימנית. פניו של החץ כלפי מעלה, זנבו לכיוון הברך והוא מתנוסס כמו קעקוע לטובתם של המנתחים. חולפות דקות מעטות ומגיע רופא נוסף מה"ירוקים". טיפוס חמוד, בעל חוש הומור חד. "אני הרופא המרדים שלך, נעים להכיר אותך". "גם אני שמח להכיר אותך למרות שברוב הזמן של היכרותנו, לא אהיה פרטנר מעניין לשיחה" אני אומר ומחייך. "זה בסדר גמור" כך ממשיך המרדים, "או שנערוך לך הרדמה איזורית שבה משתקים את פלג הגוף התחתון ונותנים זריקת טשטוש, או הרדמה כללית". "מה יותר מעניין?" אני שואל בהתרסה. "את זה נראה כבר במקום" סתם ולא פירש.

גבר כבד גוף מציץ לחדר. על חלוקו היה כתוב "שינוע". שוב שאלה: "אתה אברהם אלון לניתוח מפרק הירך"? "כן, זה אני" השבתי. "אז נרים את המעקות של המיטה ונחזק את הרצועות שקושרות אותך, כי אני לוקח אותך לחדר הניתוח". "יפה. אני מוכן" עניתי. תוך דקות הייתי שכוב על גבי וראיתי את התקרות של המעברים רצות מולי. מנורות ניאון ופלורוסצנט מכל הסוגים והגוונים עיטרו את המעברים, המעלית פערה את דלתותיה הענקיות ופלטה והקיאה אותי מתוכה. לבסוף – הגענו ליעד – חדרי הניתוח. מסביבי, בעיגול, תאים המחולקים על ידי וילונות. בכל אחד מהם גבר או אישה הממתינים להיכנס לחדר הניתוח. אני מחליט להיזכר בבדיחות המוצלחות ביותר כדי לספר אותן לרופא המרדים ולצוות המנתח. מדי פעם עולה חיוך על שפתיי, והמתבונן האקראי ודאי יאמר לעצמו 'לא פלא, המתח מעביר אותו על דעתו'... הרופא המרדים שוב לידי. הוא ונוספים מעבירים אותי ממיטתי למשהו דמוי אלונקה או מיטת סדום. דבר צר מאין כמוהו, קשה כאבן, חסכן קיצוני במתן מרווח לאבר מאבריי. מסתבר שזהו מה שנקרא במיטב הסיפורת 'שולחן הניתוחים'.
<@ --- IMG_2 --- @>
"נו מילא, לפחות תחנה אחרונה" חולף הרהור במוחי. הרופא המרדים גוהר מעלי: "עליך להשקיע את הסנטר בחזה ולקמר את הגב ככל יכולתך. אני אזריק לך זריקות אפידורל בין החוליות כדי לשתק את פלג גופך התחתון". אני יושב בתנוחת "האיש החושב" של הפסל אוגוסט רודן וחש דקירות זעירות בגבי. "עכשיו אתה צריך להרגיש חום ברגליים" כך המרדים. "אני לא מרגיש שום חום" עניתי לתוך החזה. "אז נזריק לך עוד זריקות". "או.קיי". חולפות כמה דקות דקורות. שוב שואל המרדים: "האם אתה מרגיש דקירה בכפות הרגליים?" שמעתי שמץ של המתנה לתשובה חיובית. כנראה שגם לו נראה המצב מגוחך כשאני יושב כך דקות ארוכות ללא הועיל. "ודאי, אני מרגיש, הכל" אני עונה. "בסדר גמור" הוא אומר בפסקנות, "עכשיו את הולך ממש לישון".

שינה מתוקה מזו שישנתי לא הייתה לי. אני מתעורר בתחושה של מעין טלטלה ומבין שהעבירו אותי ממיטת הניתוח למיטתי שלי. אני פוקח את עיניי ורואה תקרה מוארת בלבן, וחיוך חביב של אחות לבושה ירוק. בבת אחת חודרת להכרתי העובדה שאני כבר אחרי הניתוח."עוד מעט נרשה לרעייתך לראות אותך לכמה דקות" אומרת האחות בחיוך. כך נסתיים לו פרק הירך, ונמוג אל תוך הלילה הראשון של היותי מושתל. יום למחרת מגיע ד"ר אהרון מנחם, מי שרק אתמול ניתח אותי. הוא מחייך ושואל לשלומי, מעין שאלה רטורית כאילו הוא בטוח בתשובתי. "אני בסדר גמור" אני מחייך אליו חזרה. "בקרוב יורידו אותך לכורסא ואחר כך תתחיל ללכת" הוא פולט כלאחר יד, כאילו אמר דבר מובן מאליו. אחר כך אנחנו מנהלים שיחת חולין על השתלות ושתילים... אני פוגש בפרוזדורים את חבריי להשתלה. כולם מדדים על רגלם המנותחת ונעזרים בהליכונים. פניהם מעידות על המאמצים הכרוכים בהליכה, אבל אינם מוותרים. ד"ר מנחם מוסיף לבקר אותי בכל ימי היותי בבית החולים, ומדי יום נוסך בי אמונה ותקווה על סיכויי החלמתי. בתום שישה ימים שוחררתי ובאמבולנס נסעתי למקום שייעדתי לתקופת השיקום.

עבודה קשה ומפרכת

יש מסר חשוב שברצוני להעביר לכל מנותחי ומושתלי העתיד: אין מנוס מהשקעה רצופה ומתמדת של עבודה קשה למען קידום והחשת תהליך השיקום וההחלמה לאחר החלפת מפרק הירך. למדתי שהגוף עבר טראומות קשות. הוא חלש וכאוב, מתקשה לחזור לתפקודו. צריך למצוא את המינון הנכון בין הכנסת המערכות לשגרה לבין הקו הדק המתריע מפני מעמס יתר על הגוף. עם זאת אסור לנו לתת לעצמו הנחות יתר או ויתורים מפליגים. בתרגילי הפיזיותרפיה לימדו אותי שכל מה שלא אשיג בחודש הראשון, יארך אחר כך פי שלושה זמן. נכון שהכאבים הם חלק מהחיים בתקופה זו, ואמת היא שאיכותם של החיים ירודה. עם זאת אין ברירה אלא לשמור על רוח איתנה, נחישות, עקשנות, הרבה אופטימיות, חוש הומור, יחס חביב לסביבה האנושית שרוצה בטובתכם, אמונה בעתיד שבו הכל יהיה בבחינת עבר חולף. עתה, חמישה שבועות אחרי הניתוח, אני הולך ללא המקל (חברי משכבר הימים) או עזר הליכה אחר, מאמן את רגלי בכל תרגילי הפיזיותרפיה, שוחה בבריכה, מתחיל לחזור לעיסוקי הרגילים. נכון שאני דוחה בינתיים את המלצתם של ידידיי להירשם למרתון או להשתתף בתחרות ריקודים, אבל יתכן שגם זה עוד יגיע...

סוף דבר

אתם שואלים מהו הלקח המרכזי שלי מאשר אירע לי? כיום אני רואה בדמיוני את החיים כמכונית, המצוידת בדוושת האצה ובדוושת בלמים. כל עוד מנוע המכונית חדש ונוהם, אנו חולפים ביעף על פני הנופים הנפשיים, המשפחתיים והכלכליים ולוחצים על דוושת ההאצה ללא רחם. ברבות הזמן מזדקן במקצת המנוע ואינו מסוגל להיענות באותה מהירות לבקשותינו. אנו מקבלים זאת במורת רוח. למעשה היינו צריכים לברך על כך ולהעביר את הרגל - גם זו המושתלת בפרק הירך - מדוושת ההאצה לדוושת הבלמים. לפתע היינו רואים יותר פרטים בנוף החולף מול עינינו, חשים את ליטופה של הרוח, מריחים את ניחוח השדות, רואים את אודם השקיעות, ולומדים כיצד להפיק יותר הנאה מכל טיפת דלק שעוד נותרה במיכל המכונה אורך החיים שלנו...

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר