מעבר לדיור מוגן: כל השאלות והאתגרים

המעבר מהבית לבית אבות או דיור מוגן, הוא אחת החוויות היותר מורכבות לבני גיל הזהב. כמעט לעולם אין הדבר נעשה מתוך חדווה יתרה או בהתלהבות מיוחדת, אלא כתוצאה משורה של נסיבות המובילות אל ההחלטה, או שמציבות אותה כ"ברירת מחדל". בחלק מהמקרים ישנה הסכמה לגבי המעבר לדיור מוגן, הן מצד הילדים והן מצד ההורים. אך מה קורה כאשר לא כולם תמימי דעים עם ההחלטה לעבור לדיור מוגן? האם ניתן להקל על ההורה, על מצבו הנפשי ועל ההשפעות שהחלטה כזו מעוררת?

ישנו שוני מהותי באופן ראיית הנושא על ידי בני הגיל המבוגר המועמדים לעזוב את ביתם, לעומת אופן ההתייחסות של הבנות והבנים, בני הדור השני. המבוגרים נוטים לראות זאת כהודאה בעובדה שאכן הגיעו לתחנה כמעט אחרונה של חייהם, ובכל מקרה במתן פומבי לעובדה "גורלית" זו. נוסף לכך עזיבת הבית אינה מצטיירת בעיניהם כמהלך טכני, כמעט ההיפך הוא הנכון. הבית מסמל עבורם חיים שלמים שהתנהלו בין כתליו, וחלקם בילו בו עשרות שנים.

לשאלות בנושא הגיל השלישי, דיור מוגן ועוד, היכנסו לפורומים:
פורום תמיכה נפשית, פסיכולוגיה
פורום חרדות, טראומות, פחדים
פורום פיזיותרפיה
פורום גוף נפש, רפואת גוף נפש
פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי

ההורים סוקרים בנוסטלגיה את הבית ונזכרים במחיאות הכפיים לבן הבכור שהחל לפתע ללכת, את אורותיהם של נרות החנוכה ואת ריח הסופגניות, את החרדה לבריאותה של הבת שמחלתה לוותה בחום גבוה, ואת ארון הבגדים המאכלס סיפורי מסיבות ונסיעות, נשפים וחתונות. אוצר בלום ויקר של זיכרונות אגור בחללים שבין קירות הבית, זיכרונות של קולות, מראות, ריחות ואירועים.

כאן התנהלו חיי המין והאהבה שלהם, כאן נולדו ילדיהם, שמחו ורבו, חינכו והטיפו מוסר, היו בשעתו אוטוריטה שאין עליה עוררין. האם כל אלה יחלפו עתה ללא שוב? האם נגזר עליהם להתנתק בבת-אחת מכל מה שמסמל את חייהם עד כה? ממה להיפרד? מה חייבים להשאיר מאחור? מה אפשר וצריך לקחת? מה עושים עם מה שאי אפשר לקחת? האם זורקים? למי נותנים? מי יהיה מוכן לקחת? והתמונות, מה יהא עליהן? אלבומים ישנים עמוסי תצלומים, מעטפות חומות ישנות שכרסן שמנה משפע התמונות שבתוכן. למי יש כוח נפשי וסבלנות לשבת ולמיין את כל אלה?

ושם, במקום החדש והלא מוכר, שאמור להחליף את "הבית" מי יודע איך ארגיש? האם אשתלב חברתית? האם אוכל לתכנן את חיי כרצוני? הבנים והבנות, הנכדות והנכדים, האם יוסיפו לבוא ולבקר אותי באותה תדירות? ואולי יחושו שאין צורך יותר בנוכחותם וישאירו אותי לנפשי? איך אוכל לארח אותם כפי שאהבתי? איך אוכל להכין למענם את המאכלים שכה אהבו? והעוגות והעוגיות של סבתא, גם עליהן נגזר להיעלם?

הדור השני רואה את הנושא באור מציאותי ומפוכח יותר. ההיבט הרגשי אמנם אינו זר לו, אך משקלו קטן בהרבה מאשר אצל המבוגרים.כאן משפיעים יותר שיקולים ענייניים כגון מידת העצמאות של ההורה, מצב בריאותו, האפשרות להפחית במקצת את נטל הטיפול בו, ההשגחה הרפואית המובטחת לו, הפגת הבדידות שכה מעיקה עליו, האפשרות שישתלב בפעולות העשרה, בידור, פיתוח תחביב כלשהו, אולי אפילו מסגרת התנדבותית שתמלא את חייו בתוכן חדש.עם זאת נתון גם דור הבנים והבנות בלבטים לא קלים, כיון שהמעבר הוא מהלך עקרוני ואולי גורלי.

למאמרים נוספים בנושא גיל הזהב, דיור מוגן ועוד:
איך לעבור לבית דיור מוגן
דיור מוגן: כיצד להקל על המעבר
איך בוחרים דיור מוגן?
התאלמנות, בדידות - ועוברים לדיור מוגן
בני גיל הזהב בחג

כיצד שוקלים את החסרונות מול היתרונות? איך מגיעים להחלטה שקולה ונכונה? איך נהיה בטוחים בטיב החלטתנו? ומעל לכל אלה שאלת השאלות: לאן הולכים? ומה שטוב לאחד, האם הוא מתאים גם לאימי או לאבי? ההיבט הכספי מהווה אף הוא גורם מכריע בסוגיה. כמה כסף דרוש כדי לממש את הרעיון? האם ההוצאה מוצדקת? איך תושפע רמת חייו של ההורה? למשך כמה זמן יספיק הכסף העומד לרשותו? מהן ההשלכות של הרכוש הכולל ומהן המשמעויות לגבי הירושה? איך מונעים מההורה את התחושה שכאילו "רוצים להיפטר" ממנו? איך להמשיך ולשמור על הקשר איתו ולעטוף אותו בכל החום והאהבה של המשפחה?

שאלות כבדות, מעיקות, מסובכות, כמעט הרות גורל ובכל זאת מחייבות הכרעה, ולעיתים הכרעה מהירה. לעיתים נוצרים חילוקי דעות בין ההורה ובני הדור השני, ואז כיצד נוהגים? האם כופים עליו את ההחלטה, או שיש דרך לשכנע אותו שהדבר באמת לטובתו? ואיך נצליח לשכנע אותו שאין במעבר לדיור מוגן משום הזנחה, או נטישה שלנו, הילדים?

אכן שאלות שראוי ללמוד כיצד מתמודדים אתן. התשובות - בכתבה הבאה שתפורסם בקרוב.



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר